*** היום שבו החלטתי לעשות שלום עם עצמי ***

*** היום שבו החלטתי לעשות שלום עם עצמי ***

.

הייתי אז בשנה ב' ללימודים שלי

תפסתי מעצמי פוזה של מישהי "רוחנית",

מישהי שעושה מדיטציות ומודעות ובלה בלה בלה,

מישהי שאמורה להיות סופר מכילה, קשובה,

סבלנית ורגועה. בעיקר כזו שרגועה.

.

כל סיטואציה שבו הרוגע שלי היה מופר

או אם חלילה הייתי מתעצבנת על משהו או מישהו

מייד הייתי מנסה להדחיק את הדבר

ובמקביל מגנה את עצמי על הכעס.

"מה קורה לך? זה לא לעניין!

מה פתאום את כועסת / מתעצבנת..."

זה היה המלל הפנימי שהיה מופעל בכל פעם

שעלה כעס או עצבנות או רוגז או חוסר סבלנות.

.

ואם חלילה הייתי גם מבטאה את זה כלפי חוץ

בצורה של הרמת קול או צעקה או מילת גנאי חלילה,

היה לוקח לי כמה ימים של באסה גדולה עם עצמי

עד שהייתי מצליחה לצאת מזה, אם בכלל.

.

וכל פעם שהייתי מתעצבנת על משהו,

זה היה מגביר את העצבנות הפנימית שלי עוד יותר.

כדור שלג. גלגל שמניע את עצמו.

במשך תקופה לא הבנתי איך אני עוצרת את הגלגל הזה.

הייתי מדברת לעצמי, הייתי עושה מדיטציות,

הייתי מחליטה שיותר לא אכעס,

אבל זה היה חוזר.

ואני הייתי ממשיכה לכעוס על עצמי,

בעיקר על כך שאני כועסת.

.

גרתי אז לבד בדירת חדר וחצי בפלורנטין ללא חניה,

ואחד הדברים שהיה הכי מקפיץ לי את הסעיף

היה כשהייתי חוזרת עם הרכב הביתה ומתחילה

לעשות סיבובים סביב הבניין והשכונה כדי למצוא חניה.

לפעמים זה היה נמשך חצי שעה ויותר.

אנשים חסרי סבלנות (מראות?) היו חותכים אותי בכביש,

חוטפים לי את החניה, צועקים, צופרים ואפילו מקללים.

כל הסובלנות והרוגע היו נעלמים באותו הרגע

כאילו לא היו ואני הייתי הופכת למפלצת יורקת אש.

.

היה זה יום אביבי שרבי וחם במיוחד.

רחוב הרצל התל אביבי היה פקוק כמו קופסת סרדינים

ואני חוזרת הביתה עם הרכב מסידורים וקניות בסופר -

רעבה, עייפה ועם שלפוחית שתן מלאה.

רק רוצה לחנות ולעלות הביתה.

סיבוב אחד סביב הבלוק, עוד אחד ועוד אחד

ואין שום חנייה פנויה באופק.

סף העצבים עולה ועולה.

אני מתחילה לקלל את הסיטואציה בקול רם.

חם לי, עצבני לי, רעב לי, מתה להשתין!

.

ואז זה קורה...

אני נכנסת לאחת הסמטאות הצדדיות והחד סטריות בפלורנטין

ורואה בזווית העין חניה פנויה מצד ימין של הכביש.

מתקרבת לנקודה ולוקחת את ההגה ימינה כדי להיכנס לכיס.

מה שלא ראיתי הוא, שצמוד אלי מאחור מצד ימין, נסע טוסטוס,

הוא היה באזור המת שלי במראה ולא ראיתי אותו בכלל.

מה שעוד...הגאון החליט לחתוך אותי מצד ימין,

ובעודי פונה ימינה לתוך כיס החניה,

גם הוא פונה ימינה כדי לעקוף אותי.

.

כמעט נפגשנו פלדה לפלדה, כמעט.

הוא ממש הפתיע אותי ונבהלתי כמובן,

אבל גם כל מפלס העצבים שלי באותו הרגע התפוצץ לגמרי.

הוא עצר את הטוסטוס שלו סנטימטר מהפגוש של הרכב שלי

והתחיל לדפוק חזק באגרופיו על מכסה המנוע

תוך כדי שהוא צועק ומסנן קללות עסיסיות לכיווני

ומעליב את היותי אישה ואת חוש הנהיגה הנהדר שלי.

עם רעידות של בהלה בגוף, גם אני התחלתי לצעוק ולקלל בחזרה,

בצורה ובווליום שלא מביישת נהג משאית עצבני.

.

אחרי כמה רגעים הוא התניע והמשיך לנסוע

ואני, בידיים רועדות, המשכתי את ניסיונותיי להחנות את

הרכב בתוך המרווח הלא פרופורציונאלי שהיה שם,

ללא הצלחה כמובן.

.

כוסאוחטק, צעקתי לאוויר והמשכתי גם אני להתקדם בסמטה

בחיפושי אחר חניה שאוכל להזדחל לתוכה.

והנה, ברמזור הקרוב, אנחנו שוב נפגשים,

אני והבחור שכמעט נכנסתי בו...העצבני.

הוא מסתכל עלי וקולט אותי והכל עולה לו שוב.

הוא יורד מהטוסטוס שלו ומושך בידית של הרכב

שלי ובא לפתוח אותה.

הכל קורה במהירות אבל כאילו בהילוך איטי.

הוא פותח את הדלת ומתחיל לצעוק ולקלל.

ואני, אני מסתכלת לו ישר לתוך העיניים

ובצעקה רמה אני מחזירה לו –

"עוד תנועה אחת מצדך, אני יוצאת מהרכב

ומוציאה לך את שתי העיניים עם האצבעות"

וכמובן ממלווה את הנאמר עם תנועת אצבעות תואמת.

הוא מסתכל עלי וקולט שיש לו עניין עם מצ'וגעת,

טורק את הדלת של הרכב בחזרה ונוסע, נעלם.

אני ממשיכה לעמוד עם הרכב ברמזור,

כולם צופרים לי מאחור ואני ממשיכה לעמוד.

אני בהלם וכל הגוף שלי רועד מאדרנלין ופחד.

ובמקביל אני מתחילה לשמוע את המוח שלי

מתמלל את הסיטואציה –

"את לא נורמלית, את לא בסדר,

מה זה צריך להיות, איך התנהגת הרגע,

מה זה הצעקות והמילים האלה..?

זאת הרוחניות שלך?

את כולך צבועה.

אם מישהו יראה אותך ככה...

מה יגידו?

מה יחשבו?"

.

ואני שומעת את המשפטים האלה רצים לי בראש,

ובאותה השנייה מבינה משהו.

אלה לא הקולות שלי.

אלה הקולות של החינוך הסובייטי,

אלה הקולות של ההורים שלי,

אלה הקולות של מה שאני חושבת שהחברה מצפה ממני.

אלה קולות של גינוי וחוסר הכלה שזכיתי להם במשך שנים

ובעיקר מעצמי.

אלה קולות של כאב של הנשמה שלי

שכבר כמה חודשים מנסה לתקשר איתי בכל מיני צורות

כולל בצורה של עצבנות וכעס,

רק כדי שאשים לב למה שקורה,

כדי שאפנה את מבטי פנימה

ואזהה שם את הילדה הקטנה שכל הזמן

ניסתה להיות כפי שמצפים ממנה,

להיות "כמו כולם"

להיות "בסדר עם כולם"

לא להכעיס,

לא לפרוץ גבולות,

לא לעצבן ולא להתעצבן.

הילדה שרק רוצה שיראו אותה

סוף סוף אותה...

שיכילו אותה ושירשו לה להיות,

איך שהיא ומי שהיא,

עם כל הרגשות שלה,

כולל כעס ועצבנות וכל שאר הרגשות שנאמרו לה

שהם "לא בסדר",

עם הכול!

.

ובאותו הרגע אני פורצת בבכי,

כזה בקול רם, עם יללות והכל.

באותו הרגע אני מבינה שהדבר היחיד

שלא הייתי "בסדר" בו, כביכול,

הוא שלא נתתי לעצמי לגיטימציה להרגיש

את כל מה שאני מרגישה.

לא נתתי לעצמי לגיטימציה לכעוס

או לכאוב או להתעצבן.

לא נתתי לעצמי גב.

.

שנים שבהן לא באמת הייתי שם עבורי

כמו חברה טובה שמכילה ומחבקת לא משנה מה.

שנים שבהם העברתי על עצמי ביקורת

והטחתי בפניי האשמות וסיפרתי לעצמי שוב ושוב

את כל הדברים שבהם אני לא בסדר

ואיפה ואיך אני צריכה להשתנות.

.

וכל מה שהייתי זקוקה לו כל כך -

שאהיה שם בשבילי,

לא משנה מה.

שאהיה שם כמו גב איתן שאוכל להישען עליו

ולבטוח בו ולדעת שיש לי מישהו לסמוך עליו

ושתמיד, תמיד, תמיד(!) אהיה שם עבורי.

.

זה היה הרגע המכונן שבו החלטתי לעשות

שלום עם עצמי.

ואז אמרתי לעצמי בקול רם –

"את היית בסדר גמור,

עברת הרגע חוויה נוראית ואת

ענית ופעלת ועשית את הכי טוב שלך.

את נהדרת,

אני אוהבת אותך"

.

ברחוב הבא מצאתי חניה.

.

בצומת ההיא בחרתי מסלול

שבו אני נוסעת עד היום

ומזכירה לעצמי את הבחירה שלי שוב ושוב.

להיות בשלום עם עצמי, לפני הכל ולפני כולם.

גם ברגעים בהם אני כועסת על הילד שלי,

גם ברגעים בהם אני חסרת סבלנות

מול בני משפחה ואנשים קרובים,

גם ברגעים בהם אני מרימה את קולי

או מתנהגת "לא כראוי".

גם ברגעים בהם הפוזה הרוחנית שלי

לא כזו רוחנית.

.

אני מזכירה לעצמי שוב ושוב –

"אני נשמה בגוף של בת אדם,

ויש בי את כל קשת הרגשות הקיים,

מותר לי להרגיש,

אני כאן,

בשבילי"

❤️❤️❤️

(בתמונה: אני, אז)

קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא