אחד הדברים שהכי כאבו לי אחרי שנעצרתי ביפן,

אחד הדברים שהכי כאבו לי אחרי שנעצרתי ביפן,

היתה המחשבה שהבוס שלי,

שבגדול בגללו או יותר נכון בגלל השקרים שלו נעצרתי,

הוא היה אמור לבוא ולהציל אותי

כך האמנתי. והוא לא בא...

.

הייתה לי ציפייה ברורה שהוא חייב להציל אותי.

הרי רק לפני יומיים ניהלנו את השיחה הזו,

של "מה קורה אם קורה".

הוא כמובן הבטיח לי ונשבע ביקר לו

שאין שום סיבה שבעולם שזה יקרה,

שללנו ביחד את כל הסיכונים והוא הבטיח

שאני מוגנת ובטוחה.

.

בדיוק יומיים אחרי השיחה הנוקבת הזו,

אני מוצאת את עצמי זרוקה בתא מעצר קודר

ומגלגלת במחשבה שלי –

"אז מה...הוא לא ידע? הוא שיקר לי?

בטוח הוא יבוא להוציא אותי מפה..."

.

עברו ימים,

עברו שבועות,

אפילו חודשים.

.

לא רק שהבן אדם לא בא להציל אותי,

הוא לא בא לבקר אותי או לשאול לשלומי.

הוא לא טרח להרים טלפון להורים שלי

וליידע אותם שהבת שלהם עצורה,

הוא אפילו לא הרים אצבע כדי להעביר

על שמי במעצר כמה גרושים לסיגריות.

.

כמה כאב וכעס הרגשתי כל פעם

ששנוררתי סיגריה מאחד הסוהרים בזמן "הפסקת עישון"

במחשבה שהנבל והשקרן הזה, שלא בא להציל אותי

יושב ונהנה עכשיו מהכסף שהרווחתי עבורו,

ואפילו דאגתי שהשוטרים יתקשרו אליו

כדי שיבוא לאסוף את הסחורה שלו מהמעצר

בלי שהוא או מישהו מהחבורה שלו יוסגר.

.

הכעס והאכזבה הזו אכלו לי את הלב והנשמה.

זה הכביד עלי, זה חנק אותי,

זה העיר בי התקפי חרדה.

זה ריסק את האמון שלי בבני אדם.

.

"למה? "למה הוא עשה לי את זה?"

השאלה הזו לא הפסיקה לקדוח בראשי.

זמן קצר לפני סוף המעצר,

הגעתי למקום נמוך מאוד עם עצמי.

ואז הבנתי שאני חייבת לשנות את המחשבות שלי

ואת הדרך שבה אני רואה את כל הסיפור

אחרת זה לא ייגמר בטוב עבורי.

.

שאלתי את עצמי מה הדבר שהכי מכאיב לי כרגע.

האכזבה.

מייד ידעתי שזו האכזבה.

כי כבר התמודדתי עם כל השאר.

כבר התמודדתי עם התנאים,

עם האוכל, עם חוסר החברה,

עם הפחד, אפילו עם אי הוודאות.

אבל עדיין לא התמודדתי עם האכזבה הקשה.

.

והיה את הרגע הזה שבו החלטתי שאני

חייבת לשחרר את שמעון מעל כתפיי.

הבנתי שאני נושאת אותו על גבי כמו סלע,

והוא, הוא זה שמוריד אותי לקרשים.

.

היה את הרגע הזה שבו אמרתי לעצמי בקול רם –

הוא לא חייב לי כלום,

הוא אף פעם לא היה חייב לי כלום

ואין לו שום חוב כלפי, ever.

.

אחר כך אמרתי את זה על כל שאר האנשים בחיים שלי.

אמרתי את זה על כל האנשים שאי פעם

חוויתי מולם או מהם פגיעה כלשהי בחיים,

אמרתי את זה על ההורים שלי,

אפילו אמרתי את זה על אלוהים.

.

אבל אז אלוהים ענה לי.

הוא אמר לי שדווקא הוא מחויב כלפי

במלואו, מאז ומתמיד.

אבל כל שאר האנשים,

באמת שלא חייבים לי דבר –

נ א ד ה.

.

חזרתי על המילים האלה שוב ושוב

כדי שישקעו בתודעה שלי.

וכל פעם הרגשתי איך יורדים מהכתפיים שלי

עוד ועוד קילוגרמים של כובד בלתי נסבל.

.

הציפיות.

אחד הדברים הכבדים והקשים

שאנחנו מניחים על הכתפיים שלנו.

.

ציפיות מהאנשים הקרובים אלינו,

ציפיות מאנשים מזדמנים,

ציפיות מחברים,

ציפיות מהבוס,

ציפיות מההורים, מבני הזוג, מהילדים.

ציפיות מעצמנו.

.

כל כך הרבה כובד,

מיותר.

.

במהלך השנים בקליניקה שלי

פגשתי שוב ושוב אנשים שסבלו מכאב לב נורא,

חרדות, דיכאונות ומה לא...

כי היה מישהו בחיים שלהם שלא ענה על הציפיות שלהם.

האכזבה אכלה את הנשמה שלהם.

.

בהתחלה, הם אפילו לא היו מסוגלים לראות את הקשר

בין האכזבה, שבאה בעכבות הציפיות שלא מומשו

לבין הכאב והמחלה שהופיעו.

.

הם היו בהלם לשמוע אותי ממליצה להם

לשחרר את הציפיות ובעכבותיהן את האכזבה.

"איך? אבל זה באשמתו...הוא לא היה שם בשבילי!"

.

נכון.

אם אתה מניח אחריות על מישהו אחר,

הוא לא יעמוד בה.

זה ייפול, יישבר, יתרסק.

.

האחריות היא תמיד שלך.

אחריות רדיקאלית אני קוראת לזה.

היחיד שמוכן לחלוק איתך באחריות הזו

זה הבורא. הוא תמיד נמצא שם לצדך ומוכן לשאת

יחד איתך באחריות.

למעשה זה אתה שנושא באחריות יחד איתו.

.

כאשר תסכימי לשחרר את הציפיות,

הכאב ישתחרר.

.

הכאב הזה,

זה לא קרה בגללו,

גם לא בגללה.

.

זה קרה כי ציפית שהוא יעשה משהו בנדון,

ולמעשה, זה לא היה תפקידו,

זה היה תפקידך.

זה תמיד יהיה תפקידך.

וכעת, תפקידך לגרום לזה להחלים.

תפקידך לרפא את עצמך,

את החיים שלך,

את הלב שלך,

את נשמתך ❤️❤️❤️

קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא