בשנת 1996, הפסיכולוג לונדי בנקרופט
תיאר דפוס שמשמיד מערכות יחסים
ביעילות גבוהה יותר מאלימות ישירה:
דאגה ככלי שליטה.
הקרבה ככלי להכנעה.
.
אדם שעושה הכל למען האחר
מקבל כוח מוחלט, אי אפשר לסרב לו.
האשמה הופכת לשרשרת
והכרת התודה הופכת לכלוב.
.
קורטיזול ואוקסיטוצין עובדים בשילוב.
דאגה שתלטנית יוצרת מעגל סגור.
המתח שנובע מציפיות שלא מומשו
מעלה את רמת הקורטיזול (הורמון הלחץ).
לאחר מכן, אקט של דאגה גורם להפרשת
אוקסיטוצין = הקלה = הכרת תודה = היקשרות.
.
המוח לומד: מקור הכאב ומקור הנחמה
הם אותו אדם.
למעשה, זוהי הנוירוכימיה של
"היקשרות טראומטית".
תסמונת סטוקהולם בחיי היומיום.
.
הקרבה יוצרת חוב שאי אפשר להחזיר.
מחקר של אוניברסיטת רוצ'סטר (2016):
אנשים שנמצאים במערכת יחסים
עם "נותן כרוני" חווים תחושה גוברת
של חוב שאינו ניתן לפירעון.
כל אקט של דאגה נרשם בחשבון.
ניסיון לסרב לעזרה מעורר עלבון.
ניסיון לעזוב מעורר אשמה.
הדאגה הפכה למטבע של שליטה.
.
אלימות ישירה מזוהה בקלות.
אלימות סמויה לא.
אוניברסיטת טורונטו (2018):
קורבנות של שליטה רגשית דרך דאגה
פנו לעזרה בממוצע רק לאחר 7 שנים.
קורבנות לאלימות פיזית
פנו לאחר שנתיים.
שליטה דרך הקרבה היא שקופה
כי היא נראית כמו אהבה.
הסביבה לא רואה בעיה
וגם הקורבן עצמו לא רואה אותה.
.
חיזוקים משתנים (Intermittent Reinforcement)
מחזקים את ההיקשרות.
הדאגה מתחלפת בקרירות.
נדיבות מתחלפת בעלבון.
חום מתחלף בניכור.
המוח לא יכול לחזות את המחזור הבא.
מערכת הדופמין נכנסת למצב של "הימורים".
כל רגע חם מרגיש כמו זכייה בלוטו
וכל רגע קר מרגיש כמו כישלון מוחץ.
.
המוצא היחיד הוא זיהוי הדפוס.
לא מלחמה ולא בריחה.
הבנה שדאגה יכולה להיות כוח.
שחוב יכול להיות שליטה.
שתחושת אשמה על סירוב לעזרה
היא לא המצפון שלך, אלא
מנגנון שנועד להחזיק אותך בשבי.
.
לסיכום: מה אם מערכות היחסים
"הרעילות ביותר" יכולות להחפש
לאוהבות ביותר?
מה אם תחושת האשמה שלך
היא לא מצפון אלא "תוכנה"?
מה אם הדבר היחיד ששובר
את המעגל הוא היכולת
לקרוא לו בשם בקול רם?
.
~ יולי ביילין ~
קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא