~ בוקר יום תשע עשרה למעצר ~
הרגע סיימנו לאכול את ארוחת הבוקר הקבועה.
לין מסרה את הכלים מעבר לסורגים
והתיישבנו כל אחת בפינתה.
השומר המבוגר הקרח ניגש לסורגים וסימן לי לצאת.
הוא הוביל אותי בדממה כמה מטרים בודדים
עד לדלת של חדר הביקורים.
נכנסתי והתיישבתי על כיסא אפור מפלסטיק.
מאחורי החוצץ השקוף ישבה מולי
אישה שמעולם לא פגשתי, כבת חמישים,
עם תספורת קצרה בשיער צבוע חום כהה,
מטופחת ולבושה בחליפה מחויטת.
קינאתי בה.
קינאתי בזכות שהייתה לה להתקלח הבוקר,
להתאפר, להתבשם ולהתלבש מתוך הבחירה האישית שלה.
קינאתי בחופש שבו היא יצאה מביתה או ממשרדה,
נהגה ברכב שלה והגיעה לכאן לבקר אותי.
הרגשתי כל כך מושפלת ומוזנחת לעומתה.
העברתי יד על שיערי וניסיתי לסדר אותו
למרות שידעתי שאני נראית בערך
איך שאני מרגישה - על הפנים.
"שלום יולי" היא החלה לדבר בעברית.
הרמתי את המבט שלי ישר לתוך עיניה.
"קוראים לי סילבי ואני משגרירות ישראל בטוקיו".
היא הציגה את עצמה קצר ולעניין,
בלי הקדמות מיותרות.
"שלום סילבי", הרמתי את הגבות
וכאילו המתנתי לשמוע אותה אומרת
שהיא באה לשחרר אותי משם.
"נשלחתי לבקר אותך מטעם השגרירות
וגם הבאתי לך כמה דברים שאולי
יעזרו לך להעביר את הזמן כל עוד את כאן".
"תודה" הנהנתי לה בקול חלש.
"מעבר לזה, יש עוד משהו
שאני יכולה לעשות למענך?".
"כן, להוציא אותי מפה"
עניתי בחצי גיחוך.
אמרתי בקול את המובן מאליו.
"לצערי לא אוכל לעשות זאת אבל
אשמח לשמוע מה שלומך
ואיפה הדברים עומדים.
האם את יודעת..?".
"כעיקרון מחר מסתיימים עשרים ימי חקירות.
מחר אמורים לקחת אותי ליוקוהמה
להתייצב בפני התובע המחוזי והשופט,
ואז, אני מקווה שאדע מה קורה.
אף אחד לא אומר לי כלום.
אני לא יודעת כלום מעבר לזה"
הסברתי לה את המצב שלי.
"את רוצה שאמסור משהו להורים שלך בארץ?"
"כן! אשמח מאוד!" מייד קפצתי על המציאה.
"תוכלי לרשום כמה מילים? אני אכתיב לך."
היא הוציאה דף ועט וכתבה
את מה שהקראתי לה.
מסר קצר וענייני -
"אמא ואבא היקרים מאוד.
אני כאן במעצר.
אני בסדר.
אני בריאה וחזקה.
מחר לוקחים אותי לתובע המחוזי ביוקוהמה
ואז מקווה לקבל תשובות לגבי השחרור שלי.
מקווה לצאת מפה כבר מחר.
מקווה ליצור איתכם קשר טלפוני
כבר מחר או מחרתיים.
אוהבת אתכם מאוד,
דרישת שלום חמה לכולם.
הבת הקטנה שלכם,
יולי".
שוב הדמעות הציפו את עיניי,
הורדתי את הראש למטה
וניגבתי את פני עם החולצה.
"אני אתקשר אליהם עוד היום,
מייד כשאחזור למשרד, מבטיחה לך"
היא הרגיעה אותי.
"תודה רבה סילבי".
עניתי לה עם ראש שמוט.
כאשר חזרתי לתא, השומר מסר לי
את הדברים שהעבירה לי סילבי –
עיתון ישראלי מלפני שבוע,
ספר בעברית מאת סופר בשם גבי ניצן
בשם "דיוטי פרי" ומעטפה חומה.
כאשר פתחתי את המעטפה ואת המכתב
שהיה מקופל בתוכה, פערתי את פי,
ספק בהפתעה ספק בתדהמה.
היה שם מכתב קצר וענייני באותיות דפוס,
ובו פירוט של מועדי חגי תשרי שיחולו
רק בעוד חודש מהיום.
הכי זעזע אותי שהודגש בכתב שמן ובולט –
זמני הדלקת נרות לקראת כניסה ויציאה של יום כיפור.
לא יאומן, הייתי המומה!
זה מה שהם היו צריכים למסור לי?
שעות של הדלקת נרות ביום כיפור?
כמה חוסר טאקט ואטימות
יכולים להיות מונחים במעטפה אחת קטנה!?
הייתי מזועזעת ומוטרדת מהמכתב הזה
עוד שעות ארוכות לאחר מכן.
הוא ייצג רמז פסימי ועבה במיוחד מצידם,
לכך שאצטרך לבלות כאן גם את כל החגים,
שיחולו רק בעוד חודש!
ודבר שני, איך יכול להיות שהם לא מודעים
לתנאים המגבילים שחלים עלי כאן במעצר?
שאין לי לא נרות ולא גפרורים
ושזה לא מעניין כאן אף אחד?
איך, או נכון יותר - מי, לכל הרוחות,
בחר להקליד ולשלוח לי את המכתב הארור הזה..?
מצב הרוח שלי צנח אל מתחת לרצפה
וכל האנרגיות והמחשבות החיוביות
שניסיתי לצבור במהלך הימים האחרונים
התרסקו לרסיסים בלתי נראים.
המכתב הזה בישר לי רעות, רעות מאוד.
למעשה, אני לא יודעת מה צפוי לי מחר.
חשתי את החרדה שוב עוטפת ומשתלטת עלי.
התקף חרדה הגדול ביותר שהיה לי
מאז תחילת המעצר לכד אותי בתוכו
עד שעות הערב המאוחרות.
לא ידעתי מי אני ומה אני בתוך כל הסיפור הזה,
לא הבנתי איך הגעתי עד הלום
ומי זה שמושך בחוטים ומחליט על גורלי.
זעקתי בליבי לאלוהים אך חששתי
שאין לו זמן ועניין לאחת כמוני שנמצאת כעת
באחת הפינות המרוחקות בעולם.
יותר מכל פחדתי שאלוהים פשוט שכח ממני
ואני אשאר להירקב פה.
חנוקה ורועדת העברתי את הלילה,
לא ממש ישנתי, רק התהפכתי מצד לצד
על הפוטון הקשה והמתנתי שהזמן יעבור.
בבוקר, מוקדם מהרגיל, הקימו אותי
להתארגן לנסיעה ליוקוהמה.
לין משכה את השמיכה מעל לראשה
ורטנה שגם היא התעוררה מוקדם מידי, בגללי.
שוב מיניבוס ממוגן, איסוף עצורים מתחנות שונות
בדרך ליוקוהמה ולבסוף חדר המתנה
עם שני ספסלי עץ צרים ולא נוחים.
הפעם לא ממש התחשק לי לנסות לדבר
עם אף אחת וגם לא הייתי במצב רוח
להיות נחמדה למישהי זרה
או לנסות להסביר להן מה הסיפור שלי ולמה אני כאן.
ישבתי מקופלת ומכונסת בתוך הפחדים הקיומיים שלי
ועקבתי אחרי זרם המחשבות המתחלפות
שרצו בתוך הראש שלי, הם היו אלה
שהפחידו אותי הכי הרבה.
איכשהו הבנתי כבר שהמציאות שלי
לא יכולה להפתיע אותי הרבה מעבר
למסוגלות שלי לחשוב בצורה חיובית.
אם הייתי מסכמת את המחשבות שלי
בצורה סטטיסטית, למרות השינויים החדים בכיוון,
ככל הנראה הגרף היה נוטה כלפי מטה.
זו הייתה נדנדה טורדנית והפכפכה.
'אני הולכת היום הביתה',
'אני הולכת להישאר במעצר הזה עד שאשתגע. הלך עלי',
'הכל בסדר יולי, זה תכף נגמר',
'הם יעלו על הסיפור הדמיוני שלי ויכניסו אותי
לכלא יפני לכמה שנים ארוכות ואז החיים שלי נגמרו'.
ככה זה רץ והתחלף בקצב מסחרחר
ואני רק ישבתי ואחזתי בספסל כדי לא להתעופף
מקצב המחשבות שתקף אותי מבפנים.
אפילו הלחמניות, ממולאות בממרח שעועית מתוק
שחילקו לנו בשעת הצהריים נשארו זרוקות בשקית לצידי
כי לא הייתי מסוגלת לאכול דבר.
שמרתי אותן בצד למקרה שאקבל ידיעות טובות
ואוכל לאכול אותן אחר כך.
הספק כרסם בתוכי כמו עכבר מורעב.
כבר ידעתי שספק זה סימן רע, רע מאוד.
************************************
בדיעבד,
הספק ניצח.
באותו היום קיבלתי חדשות רעות,
לא שוחררתי הביתה ונשארתי להמתין למשפט,
כשיגיע הזמן.
בסופו של דבר,
'ביליתי' 3 חודשים ו-5 ימים
במקום ההזוי ההוא.
בקטע אירוני, הספר שקיבלתי מסילבי,
"דיוטי פרי", התגלה להיות לקט של סיפורי מסע ברחבי העולם
בהם תיאר גבי ניצן בצורה מוחשית וחיה ביותר
רגעים קסומים מחוץ למסגרת של זמן או מרחב,
והם שימשו אותי כאסקפיזם טהור
שאפשר לי "לברוח" מהמעצר לרגעים קצרים או ארוכים.
כבר שם, נטמעו בתודעתי זרעים של הבנה
ש'חופש' הוא עניין יותר תודעתי מאשר פזיולוגי.
סיימתי את המעצר בידיעה מוחשית שאני חופשיה,
הרגשתי את זה בכל עצם ועצם בגוף שלי,
משהו שאף אחד לא יכל ליטול ממני, בשום צורה.
החיים והשנים שעברו מאז לימדו אותי
שאחת המתנות הגדולות
אך גם אחת הקללות הקשות
של כולנו היא - השכחה.
כמה קל לשכוח את מי שאנחנו באמת,
כמה מהר אנחנו שוכחים את התובנות העמוקות
ביותר שהגענו אליהם בכוחות עצמנו.
וכעת, בכניסתנו לחג הזה
אני מאחלת לעצמי ולכל ישראל (ומעבר לו)
להיזכר באמת,
ויותר מכך -
לקבל את הכוחות הממשיים
כדי לצאת (שוב ושוב) מעבדות תודעתית
לחופש האמיתי ויחיד שקיים.
החופש שבפנים.
חג חירות שמח נשמות ❤️
יולי ביילין
.
נ.ב. לפני קצת יותר משבוע, זכיתי לפגוש את Gabi Nitzan
במסגרת של הרצאת בית, כדי לספר ולהודות לו על יצירתו "דיוטי פרי"
שהיווה פיסת פאזל חיונית למסע המתמשך שלי -
מעבדות לחירות.
קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא