ד"ר גאבור מטה חולק את המסע האישי שלו
לריפוי הטראומה שחווה כתינוק
כשמשפחתו היהודית הייתה נתונה
תחת כיבוש נאצי בהונגריה.
"טראומה זה לא מה שקרה לך" הוא מסביר.
"טראומה היא הפצע שספגת.."
וזו ידיעה מעודדת, כי אם טראומה הייתה
מה שקרה לך בעבר, איך תוכל לרפא אותה?
אבל פצעים רגשיים יכולים להירפא בכל עת
אם תהיו מוכנים לזהות את הפצעים שלכם
ולהתחיל לתת להם את תשומת הלב האוהבת
שהם זקוקים לה, לקבל על מנת להירפא.
.
תרגמתי לעברית את אחד הסרטונים שלו על הנושא הזה -
.
"הסבל לא נגרם בגלל הכאב שאנו חווים,
אלא בגלל הסירוב שלנו לקבל את הכאב.
והבנתי את זה באמת בצורה ברורה, ממש לאחרונה.
אז כל חיי סחבתי את הכאב ואת ההתנגדות לכאב
על מה שקרה לי בינקות ועל מה שקרה למשפחתי,
כלומר היותם יהודים בהונגריה תחת הכיבוש הנאצי,
המשפחה שלי הייתה הרוסה מרצח העם.
סבא וסבתא שלי נהרגו באושוויץ.
אמי ואני העברנו את השנה הראשונה בחיי תחת הכיבוש הנאצי
בתנאים של מחסור וטרור.
הייתי חולה.
הייתי רעב.
הופרדתי מאמא בגיל שנה.
וכל זה השאיר חותם עמוק בנפשי ובגוף שלי.
אז בהתבסס בילדות הזו, במצוקה שחוויתי כתינוק,
תמיד הייתי משוכנע שנהרג בתוכי איזה אור שלעולם לא ייפתח..
אור האחדות,
אור האהבה,
אור הנוכחות,
מבינים אותי…?
יכולתי לדבר על זה,
יכולתי ללמד על זה,
יכולתי לעזור לאחרים,
אבל אני לעולם לא אגיע לשם בעצמי.
דיברתי עם חבר שלי והוא אמר,
"תמיד הייתה לך, גאבור,
את הנאמנות הזאת לסבא וסבתא שלך שנהרגו באושוויץ
וכל הסבל שבעולם.
ותמיד גרמת לעצמך להאמין
שבשבילך להיות מאושר או לחוות שמחה זה לבגוד בכל הסבל הזה.
ואז דיברתי עם מישהי אחרת, והיא אמרה לי -
"אתה לא יכול לתת לנאצים את הניצחון הזה,
שהם הרגו את האור שבך…אתה לא יכול לתת להם את זה."
וזה ממש כואב, אתה יודע?
כל הדברים האלה, זה ממש כואב.
אבל מה שיוצר את הטראומה הוא לא שמשהו כואב,
אבל שאנחנו לא יודעים איך להיות עם הכאב הזה.
אז אנחנו בונים את כל ההגנות האלה נגד זה:
אנו סוגרים את ליבנו,
אנחנו מנסים לעשות יותר מדי כדי לתקן דברים,
אנחנו לוקחים על עצמנו יותר מדי אחריות,
או שאנו מתכחשים לחלוטין מאחריות.
אבל אנחנו מנסים להגן על עצמנו מהפגיעה.
וזה כמעט כמו צלקת שנוצרה סביב הפצע.
אומנם הפצע מאוד רגיש,
וזה מאוד כואב אם מישהו נוגע בו.
אבל רקמת הצלקת שמסביב לזה, קשה מאוד.
והיא לא גמישה, זה מאוד נוקשה.
אז זה כמעט כאילו טראומה היא שילוב של פצע רגיש
שאם מישהו נוגע בו, זה רק מפעיל אותך ואתה נפגע מחדש, כמו מטורף.
או אם הם נוגעים ברקמת צלקת שמסביב, אין שם שום תחושה,
יש קשיחות, ואין גמישות.
אז טראומה היא לא מה שקרה לך.
טראומה היא הפצע שנוצר.
וזה דבר טוב!
כי אם טראומה הייתה מה שקרה לי כשהייתי בן שנה,
אני בן 77, וזה אומר שאירחתי ב-76 שנים, נכון?
אבל אם טראומה היא פצע שנוצר, ניתן לרפא פצעים בכל עת.
ואם מסתכלים על מהות הטראומה, זה *ניתוק מהעצמי*.
וכך כשלא חווית אישור ואהבה,
פשוט היית מנותק מעצמך.
זה הכל.
אז האישור העצמי הזה, האהבה הזו,
שאפשר להתחבר אליו מחדש כי הוא מעולם לא אבד,
זה פשוט היה מכוסה על ידי הפצע הזה והצלקת הזו.
העבודה היא באמת *להתחבר מחדש*
עם האני האמיתי של האדם, ולרפא את הפצע,
וזה יכול לקרות לכל אדם שפתוח לזה.
אי אפשר לעשות את זה עם אנשים שלא מבינים שהם פצועים.
והטבע של החברה שלנו הוא לתת לנו כל כך הרבה הסחות דעת מעצמנו,
ולכל כך הרבה אנשים כל כך לא נוח לבלות אפילו רגע אחד עם עצמם.
ואני יודע שבשבילי, הדחף לבדוק את הפלאפון כל דקה,
או אם יש לי דקה פנויה לגוגל משהו.
החברה הזו בנויה על מילוי הריקנות של אנשים מבחוץ,
מה שלעולם לא ניתן לעשות.
ובגלל זה זה גם ממכר
כי כל כך הרבה מאיתנו גדלו עם הריקנות הזו.
כאילו אנחנו צריכים למלא אותו בפעילויות שלנו,
והרכישות שלנו,
ומערכות היחסים שלנו,
והאמונות שלנו,
והאידיאולוגיות שלנו,
במקום לומר -
"בסדר, יש כאן ריקנות",
"איך זה מרגיש? ומה זה בכלל?"
ריפוי אכן מצריך נכונות לחוות את עצמך באמת,
כפי שאתה,
בגוף ובנפש ובלב.
אני לא מעוניין בתקווה.
אני לא יודע מה הולך לקרות.
מה שאני כן יודע זה שאני כאן עכשיו ואתה כאן עכשיו.
והשאלה היא -
"איזו אפשרות יש ברגע הזה ממש
בשבילך, בשבילי ובשביל כל אחד אחר שקורא את זה,
היכן שהם נמצאים,
"לכופף" את העתיד, לכיוון אנושי ואוהב?
.
המסר של ד"ר גאבור וההבנה שפצעים נרפאים
בזכות נוכחות אוהבת, מחזק בתוכי את ההתרגשות
סביב התהליך שנקרא innerwalk
כי מרגיש לי, שהוא - הוא, הדרך החומלת והטבעית
לזהות את הפצעים הפנימיים ופשוט להיות איתם,
בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי לדחות,
בלי להדחיק, בלי לקטלג,
פשוט להיות איתם ולאפשר להם להתרפא.
.
.
~ מניחה לינק לפרטים מלאים על סדנת innerwalk הקרובה, בתגובות ~
קרא גם: ריפוי אנרגטי - המדריך המלא