אני בת 7, כיתה ב',
ברית המועצות, חורף, קר, מאוד קר.
שעת אחה"צ, תכף לקראת שקיעה.
אני ועוד חברה מהכיתה הולכות לבקר
חברה שלישית, בביתה.
.
כולנו גרות בשכונת בתי קרקע
קטנים וצפופים,
עם חצרות גדולות.
לחלקינו יש חיות בית,
כלבים, חתולים ואפילו תרנגולים.
.
לחברה השלישית שאנחנו הולכות אליה
יש רועה גרמני ענק ממדים שגר במלונה בחצר.
.
אנחנו נכנסות בשער של החצר,
ניגשות לדלת הכניסה של הבית
ודופקות בדלת.
.
לאחר כמה רגעים היא פותחת את הדלת
עם פנים כועסות, מאוד כועסות,
לא ברור ממה.
בלי שום הסבר או הקדמה,
היא פונה לכלב שלה ומצווה עליו –
"תפוס אותה!"
.
היא נראית ונשמעת רצינית,
הכלב מבין שהיא רצינית.
.
היא חוזרת על הפקודה –
"תפוס אותה!"
.
אני עומדת המומה ומסתכלת עליה,
מנסה להבין מה קרה לה ולמה
היא אומרת את מה שהיא אומרת.
.
החברה השנייה מריחה סכנה ובורחת על נפשה.
היא חוזרת פעם שלישית על הפקודה –
"תפוס אותה!"
.
גם אני מתחילה לרוץ לכיוון היציאה מהחצר.
ואז בום.
הוא תופס אותי במלתעות שלו מאחור,
נועל את השיניים הענקיות שלו על בשרי הרך
באזור הישבן ומרים אותי באוויר.
מנער אותי הנה והנה מספר פעמים
ואז יורק אותי לרצפה.
.
אני יושבת על הרצפה,
הפנים שלי מול הפנים שלו.
עוד שניה הוא אוכל אותי.
אני קמה מהר על רגלי ובורחת על נפשי.
מבינה שזה יכול היה להיגמר אחרת.
.
החברה השנייה איננה, נעלמה.
אני עומדת לבד ברחוב,
בהלם, כאובה, מבוהלת, לא נושמת.
צעד אחר צעד אני צועדת חזרה הביתה,
ומספרת לסבתא ולדודה שהיו באותם
הרגעים בבית, מה קרה.
.
מייד לוקחים אותי לבית חולים לבדיקה וזריקות.
חיטוי, חבישה, כמה זריקות.
במשך שבועיים אני יושבת בבית,
יותר נכון מנסה לשבת,
יותר נכון לא מצליחה לשבת.
.
כל הילדים בכיתה באים לבקר אותי
מביאים לי סוכריות ומנסים לבדר ולעודד את רוחי.
אני כמו תמיד מחייכת ונחמדה לכולם
ומשחקת אותה עניינים כרגיל.
כמובן שהיא לא העזה לבוא.
.
אחרי שבועיים אני חוזרת לכיתה.
היא יושבת בפינה מאחורי השולחן,
מתעסקת עם הקלמר שלה,
לא מצליחה אפילו להרים את העיניים לכיווני.
.
אני מסתכלת עליה ומריחה בושה ואשמה.
אני ניגשת אליה ושואלת לשלומה.
אני אומרת לה שאני לא כועסת עליה.
.
עד עצם היום הזה אני לא יודעת
מה עבר עליה כשהיא הורתה
לכלב הטורף שלה לנשוך אותי.
היו כמה סברות ודעות בעניין,
המובילה שבהן הייתה שזה קרה על רקע אנטישמי.
.
כבר בגיל 7 הבנתי מה זאת שנאת חינם.
מה זה כשמישהו שונא אותך רק כי נולדת שונה ממנו,
רק כי דעותיך ומאכליך נראים אחרת משלו.
מה זה לשנוא מישהו רק כי שמעת את ההורים
שלך אומרים משהו עקום על אותם האנשים.
זהו, אין סיבה אחרת מעבר לכך.
.
כבר בגיל 7 הבנתי כמה דברים על בני אדם.
כל מה שאני רואה שמתרחש בזמנים האלה בעולם
הווירטואלי ובעולם המוחשי, קורע לי את הלב.
העם שקיבל הכי הרבה מכות בהיסטוריה האנושית,
התהפך על יוצרו והחל להכות את עצמו, אלה באלה.
.
אני רואה חברויות של שנים נקרעות בן רגע
כי אחת החברות חוסנה והשנייה לא.
אני רואה זוגות מתגרשים כי אחד מהם
עדיין תומך בימין והשני כבר מזמן מבלה בהפגנות.
אני רואה אנשים שרק לפני רגע הביעו אהבה גדולה
אחד כלפי השני, מסרבים להביט זה לזה בעיניים
כי הגישות החינוכיות שלהם לא חופפות.
.
לרגע נדמה שיש כל כך הרבה סיבות לקרעים.
וכל כך מעט סיבות לסליחה, למחילה, להכלה ולאהבת חינם.
ואז, בדיוק ברגעים האלה אני מזכירה לעצמי
שהאור הוא יש, הוא הרבה יותר עוצמתי ונוכח מהאין.
החושך לא קיים באמת.
השנאה היא סך הכל פנים אחרות של פחד,
של התגוננות, של מצוקה אמיתית.
.
בני אדם יכולים ועושים דברים נוראיים כאשר
הם מרגישים מאוימים או שרויים בפחד.
והדבר היחיד שיכול לרפא זאת,
היא סליחה, מחילה ואהבת חינם.
הייתכן ואנחנו חיים בעידן הגדול מכולם
שמאתגר את כולנו לבחון ולמצוא בתוכנו
את היכולות הללו?
.
הייתכן והחושך הגדול והנראה לעין שיש היום
הוא סך הכל מגדלור ענק שתפקידו להוביל אותנו
חזרה לאור שנוכח עמוק בתוך הלבבות שלנו?
.
אני מזכירה לעצמי שוב ושוב
את הילדה הקטנה שהייתי,
זאת שמצאה בתוכה את האומץ לסלוח
לאותה אחת שהחליטה לפגוע בי ללא סיבה.
.
אני מתפללת שהאומץ הזה ישוב ויישאר.
אני מתפללת שהאומץ הזה ישוב לכולנו.
אמן.
.
קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא