"עליך לצאת מדעתך כדי לחזור לשפיות"
זה המשפט שחזרתי עליו שוב שוב בטיפולים שלי השבוע כאילו מזכירה את זה שוב ושוב לעצמי.
הפעם הראשונה שפגשתי את הרעיון הזה היה לפני כמעט עשרים שנה באחד הספרים של אושו.
אושו אהב לדבר על שיגעון כסוג מועדף של שפיות.
ואני, המילה הזו תמיד הבהילה אותי.
להשתגע?
מה זה אומר?
ומה יגידו עלי?
ומה יחשבו?
לא, הרי אני חייבת לשמור על פאסון.
להראות שכל העניינים בשליטה, שהכל מצויין למרות שהרבה פעמים שום דבר לא הרגיש כמו מצויין.
עד גיל 15 הייתי בקונטרול, נורמלית, שפויה.
לאחר מכן הרגשות (המודחקים) התחילו להציף אותי ונהיו גדולים ממני.
בגיל 15 התחלתי להשתגע בלית ברירה.
בבוקר כשהייתי יוצאת לכיוון בית הספר, הייתי מפספסת את היעד בלי לחשב מסלול מחדש ומעבירה שעות רבות בגינה שליד הבית ספר.
הייתי יושבת וחופרת במוח הקודח שלי.
התחלתי לשקר למורים,
לשקר להורים,
לשקר לחברים,
לשקר לבנים,
ולשקר לעצמי.
"בשביל מה כל זה?"
"בשביל מה אני קמה בבוקר ליום חדש אם אין בו תכלית?"
"בשביל מה אנשים נצמדים אלה לאלה אם כל מה שהם עושים זה להעמיד פנים ולשקר אחד לשני?"
בשביל מה לפתוח את הלב אם בכל פעם מישהו ינעץ לתוכו סכין חדה? "
אלה היו השאלות שהטרידו את מוחי הקודח, כבר אז.
"להשתגע"....
הלוואי ויכולתי לצאת מדעתי ולהשתגע באמת.
הלוואי ויכולתי כבר אז למצוא את פיסת הבהירות בתוך הקודר והאפור של המיינד המבולבל שלי.
אני מחפשת דרכים להשתגע כל יום. גם היום.
אני מחפשת את האומץ לצאת עוד ועוד מדעתי המרובעת, הכובלת, המגבילה, שמונעת ממני מעת לעת את החופש להיות אני. פשוט אני. לא רוצה להיות נורמלית ולא דומה לאף אחת אחרת. אני אחת יחידה ומיוחדת. וכשאני מעזה ומאפשרת לעצמי להיות ככה, זאת השפיות הגדולה ביותר שאני יכולה לזכות לה.
קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא