היה היה אי קטן ושמו:

היה היה אי קטן ושמו:

“אי זקופי הקומה”.

.

באי הזה, מקור הפרנסה היה

בתעשייה של קטיף פירות כתומים

מעצים גבוהים.

.

תכנית הלימודים בכל בתי הספר התמקדה

כמובן בצמיחה לגובה, כי ככל שהילד יגבה יותר,

תעשיית הקטיף תהיה פורייה יותר.

.

וכך, בסוף שנת הלימודים,

מדדו את גובה התלמידים.

אלו שגבהו על פי הממוצע –

קיבלו ציון ממוצע

אלו שגבהו מעל לממוצע –

קיבלו ציון לשבח.

אלו שלא גבהו מספיק –

ננזפו קשות על כך שלא השקיעו מספיק,

שלא התאמצו, שלא היו מונעים למטרה.

.

כשיצאו התלמידים לקטיף –

אלו שהגיעו לגובה העצים,

עסקו בקטיף הפירות הכתומים.

אלו שלא הצליחו להגיע,

התחילו להפריע

(גם בגלל הדימוי העצמי שלהם שנפגע קשות),

וכמובן לא הצליחו לקטוף מספיק פירות.

.

תושבי האי המודאגים החליטו לשאול בעצתו

של האיש החכם של האי.

.

הציע החכם:

1. אפשר לנטוע עצים נמוכים יותר,

שאליהם יוכלו להגיע גם הילדים הנמוכים.

2. אפשר לספק סולמות כדי שהנמוכים יגיעו לגובה.

.

שאלו אנשי העיר:

“וכיצד ניתן ציונים?

האם ניתן אותו ציון לאלו שקטפו מהעצים הנמוכים

כמו מהעצים הגבוהים?

האם הילד שקטף בכוחות עצמו

יקבל ציון כמו הילד שנעזר בסולם?”

.

אמר האיש החכם:

“אהה! זו שאלה חשובה.

עליכם להחליט החלטה חשובה:

במה אתם מעוניינים?

בפירות או בציונים?”

.

זהו.

מה הבנת?

קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא