אז בואי נדבר על זה - אהבה,

אז בואי נדבר על זה - אהבה,

וליתר דיוק, האהבה שלך לעצמך.

.

אחת התופעות שאני מזהה שוב ושוב

בנושא של אהבה עצמית

זה שלמדנו להתנות אותה

(ויש לזה סיבה אבל זה לפוסט אחר).

.

למדנו לספר לעצמנו סיפור כיסוי יפה

שאומר שרק כאשר תנאי X יתקיים

אז לאהבה העצמית שלי תהיה לגיטימציה

ועד אז, יש סיבה טובה למה

אני לא אוהבת את עצמי.

.

למדנו לספר לעצמנו סיפורים כגון:

- אני אתחיל / אחזור לאהוב את עצמי

אחרי שארד X ק"ג.

- אני אתחיל / אחזור לאהוב את עצמי

אחרי שאעבור ניתוח קוסמטי כזה או אחר.

- אני אתחיל / אחזור לאהוב את עצמי

אחרי שאתחתן / אלד ילדים / אסיים תואר /

אבנה בית / ארוויח X כסף / בלה בלה בלה.

.

והאמת היא - שכל זה סיפורים, תירוצים,

או גרוע מכך, שקרים שלנו לעצמנו.

כי כל עוד יש תנאי לאהבה עצמית,

אין אהבה עצמית.

.

גם אני סיפרתי לעצמי

את הסיפור הזה במשך שנים רבות.

אולי אף רבות מידי.

.

כל כך הרבה שנים הייתי עסוקה

בפנטזיות וחלומות על כל אותם הדברים

שיקרו לי כשארזה, ואיך סוף כל סוף

אתחיל לאהוב את עצמי, ללא הפרעה.

.

עודף משקל היה 'התירוץ' שלי.

הוא הסיבה שהדבקתי לעצמי

ובמשך שנים רבות דבקתי בה שהיא -

היא הסיבה לחוסר האהבה העצמית שלי,

ולכן נלחמתי בו בכל האמצעים האפשריים

בלי להבין שאני בעצם, נלחמת בעצמי,

ובמלחמה, כמו במלחמה,

שני הצדדים יוצאים מופסדים.

.

חשבתי שרק אחרי שארזה,

אוכל להפסיק לחשוש ממה שאנשים

יחשבו על איך שאני נראית או מה יגידו,

כי רק אחרי שארזה, ארגיש יפה.

.

חשבתי שרק אחרי שארזה,

אוכל ליהנות מתחושה של ביטחון עצמי,

ולאהוב את מה שאני רואה במראה,

כי רק אחרי שארזה, ארגיש שווה.

.

חשבתי שרק אחרי שארזה,

אפסיק לפחד ולהתפדח מלאכול ליד אנשים,

ואפילו ארשה לעצמי ליהנות מקינוח מתוק, מול כולם.

כי רק אחרי שארזה, ארגיש שמגיע לי.

.

והרשימה ממשיכה הלאה והלאה,

כי חשבתי שרק אחרי שארזה -

אוכל להתחיל לאהוב את הגוף שלי,

ארגיש שמגיע לי להיות נאהבת,

אוכל ליהנות ממיניות טובה יותר,

אזכה להרגיש רצויה ונחשקת,

ואולי, רק אולי, מתישהו אזכה לאהוב את עצמי,

בשלמותי.

.

ואז נפל לי האסימון הכואב והבנתי -

שגם בתקופות בהן הגעתי

למשקל היעד שהצבתי לעצמי

וכבר הייתי 'רזה' לכל הדעות,

עדיין הייתי עסוקה בלחלום

על כל אותם הדברים הנפלאים

שיקרו לי כשארזה ואיך ארגיש עם זה.

.

הבנתי ששום דבר מהפנטזיות האלה

לא התממש גם אחרי שרזיתי.

הבנתי ששיקרתי לעצמי.

.

הבנתי שהכאב הזה שניסיתי להכהות

באמצעות עוד קצת מתוק,

הוא הכאב של כל אותם החלקים של עצמי

שפיצלתי, הפרדתי, גיניתי, שללתי.

כל אותם החלקים של מי שאני

שלא הייתי מוכנה לקבל ולאהוב.

.

והפלא ופלא,

כאשר הפניתי את עצמי למשימה האמיתית

שהיא - להתחיל לאסוף מחדש

את כל החלקים האבודים שלי,

להתחיל לבקש מהם סליחה, אחד אחד,

להתחיל לחבק את עצמי ואת הגוף שלי,

לסלוח, להכיל, לאשר, לחמול, להביט,

ללטף, לאמץ, להשיב, להיות עם עצמי -

המתוקים עניינו אותי פחות ופחות.

.

חשתי איך כל טיפת אהבה עצמית

שהכנסתי לתוך הלב שלי

מילאה עוד ועוד את הבור העמוק

והכואב שהיה שם, שהתפרש רבות

בצורה של רעב, מהסוג הגרוע שיש.

.

ושלא תטעי, זה לא קרה לי ביום אחד,

אפילו לא בשנה אחת.

זה היה ועודנו תהליך, מסע.

אחד המסעות הגדולים והחשובים

של חיי - לחזור לעצמי.

.

כי ככל שאני לומדת לאהוב את עצמי

אני לומדת לאהוב את הבן שלי,

את הבן זוג שלי,

את ההורים שלי,

את החברים שלי,

את המטופלים והתלמידים שלי,

ואת כל העולם.

מאחלת לך יום של אהבה לעצמך ❤️

קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא