✨✨✨ איך אפשר לצאת מהכלא הכפוי (החיצוני)
לתוך החופש האמיתי (הפנימי)? ✨✨✨
.
כלא.
מקום לא נעים,
בלשון המעטה.
מקום שבו נוטלים ממך
את אחד הדברים היקרים ביותר
שאולי לא ידעת להעריך -
(אולי לאחרונה קצת יותר...)
את החופש שלך.
.
מקום שבו לוקחים ממך חלק ממי שאתה,
ואת הזכות לעשות מה שאתה רוצה,
מתי שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה
ברמה הבסיסית ביותר.
כמו כל אותם הדברים
שהיו מובנים מאליו עבורי רגע לפני
שמצאתי את עצמי במעצר כפוי ביפן.
.
שם,
לראשונה,
נלקח ממני בכוח ובאלימות
חופש הבחירה הכי בסיסי שלי.
.
שם,
בכלא,
מעט מאוד דברים נשארו בידיים שלי,
החלטות מינוריות ממש -
כמו מתי לשבת ומתי לעמוד,
מתי לעצום עיניים ומתי לפקוח אותן,
מתי לדבר ומתי לשתוק,
מתי לגשת להתפנות,
מתי לכתוב במחברת,
מתי סתם לשבת ולבהות בקיר
או מתי פשוט לקום ולקפוץ במקום.
.
במקום הזה, כשהבנתי שאלו מעט האפשרויות
שנותרו לי, נוצר צורך כמעט אובססיבי לגוון ביניהם
ולנצל כמה שיותר מהאפשרויות שנשארו לזכותי.
.
ייצרתי לעצמי סדר יום חדש ומוקפד
שתפקידו היה לשמור על תנועה פנימית כלשהי
בתוך הקיפאון החיצוני.
.
כל חצי שעה החלפתי "עיסוק"
מהדברים שיכולתי לעשות –
חצי שעה של כתיבה,
חצי שעה של לימוד יפנית,
חצי שעה של מנוחה,
חצי שעה של כפיפות בטן,
חצי שעה של קריאה בספר
וכך הלאה והלאה.
.
אלו היו טכניקות פשוטות להתמודדות יומיומית
בתחושת המחנק וחוסר האונים שנכפו עלי.
לאחר תקופת הסתגלות די קצרה לסדר יום החדש
גם הוא הפך לשגרה, אוטומט, משעמם, מרדים.
.
לא נותרו שילובים או פעילויות חדשות שיכולתי לייצר.
הבחירות שלי חזרו על עצמן,
הדברים הפכו להיראות חד גוניים,
תחושת המחנק עלתה וגאתה בגופי,
חנקה את הנשימה שלי, פיזית.
.
הרצון לחופש התעצם מיום ליום
וככל שהוא התעצם,
גדלה תחושה של כלא.
תחושה איומה.
.
הרגשתי איך הקיום והנוכחות שלי בעולם
מתכווצים לגודל של גרגיר חול.
כמה אני חסרת משמעות,
חסרת ערך.
.
הכאב הנפשי החל ללבוש במהרה צורות פיזיות –
כאבתי בגבי,
בכתפיי,
בכל גופי.
רציתי לברוח מתוכו,
ממש להימלט.
.
בלילות קיבלתי ביקורים
של התקפי חרדה וקוצר נשימה,
הייתי נאחזת בסורגים
ובוכה לאלוהים שייקח ממני את הכאב
של הרצון להימלט.
.
התהליך המשיך והתפתח כמו כדור שלג
שהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו.
התחושה הייתה שאני לאט ובטוח
הולכת לקראת שיגעון ואיבוד שליטה מוחלט.
התיאבון נעלם והתחלף בבחילה
שלא אפשרה לי לאכול דבר.
הייתי חלשה מכל הבחינות, מותשת,
הרגשתי שמשהו הולך לקרות.
.
העברתי דקה ועוד דקה
בחוויה של סחרחורת,
חוסר שינה,
מחנק,
כאב גב ושרירים משתק,
בחילה,
ומחשבות על הגרוע מכל.
.
ואז,
ערב אחד,
כשאני שרועה על הרצפה הירוקה,
מחוסרת כוחות ותקווה
בעודי מציירת אלפי ריבועים קטנים
במחברת משבצות,
שמעתי קול,
קול שדיבר בתוכי,
לא זה שאני רגילה לשמוע,
קול אחר.
.
"הי אהובה,
הכול בסדר,
את בסדר,
אני פה איתך.
עכשיו את יכולה לשמוע אותי,
עכשיו את מבינה.
את זוכרת את התחושות שהרגשת יום לפני המעצר?
הבחילה והכאב בטן?
בטח שאת זוכרת,
כבר אז ידעת.
זה לא עונש,
אין כאן עונשים.
זה שיעור שאת בעצמך ביקשת,
שאף פעם לא תשכחי את עצמך.
זאת המתנה שלך,
שתמיד תקשיבי לתחושת הבטן שלך,
שתביני היטב את השפה הזאת,
שלא תתעלמי מעצמך.
ועכשיו...
תדעי שהכול יהיה בסדר,
ממש עוד מעט.
תרפי את ההתנגדות
אני איתך"
.
באותו לילה, לראשונה,
אחרי חודשיים וחצי של סבל,
נרדמתי בשלווה.
.
למחרת בבוקר
כל תחושות הפחד והמחנק
באו שוב לבקר,
ואז בצהריים שוב הקול –
"הי אהובה.
אני יודעת שחשוך לך ומפחיד.
אבל זה לא חייב להיות כך.
את יכולה לשנות את זה,
ממש עכשיו.
תעצמי עיניים,
דמייני שאת עומדת בפתח של מטוס
רגע לפני צניחה חופשית,
וזה נראה כל כך גבוה ומפחיד.
ואת כרגע עומדת שם עכשיו,
אחוזת פחד, עוד לפני שקפצת,
עוד לפני שהבנת כמה מהנה זה יכול להיות.
כל כך עסוקה בפחד הזה
ששכחת שעלית לשם בעצמך, מרצונך,
כדי ליהנות מהריחוף הזה.
את יכולה להמשיך לעמוד שם ולפחד,
ולחוות את כל התחושות שבאות עם זה
ואת הרצון לברוח ולהימלט על נפשך
שאת כבר מכירה היטב.
אבל את יכולה גם לעצום את העיניים חזק,
לקחת נשימה עמוקה,
עוד אחת,
לפתוח אותן מחדש
ו…. לקפוץ!
פשוט לקפוץ לתוך האוויר הפתוח
וליהנות מכל שנייה של ה"נפילה" החופשית הזו.
אם תהיי עסוקה בפחד של ההתרסקות,
אולי תתרסקי, אולי לא.
אך אם רק תרפי את כל ההתנגדות
ותרשי לעצמך ליהנות מהטירוף הזה,
מהנפילה המדהימה הזו לתוך הלא כלום,
את כל כך תיהני מהדרך
שהנחיתה כבר לא משנה כלום.
שנקפוץ לתוך החיים?".
.
פקחתי את עיניי וצעקתי –
"הבנתי! הבנתי! הבנתי!"
.
פרשתי את ידיי לצדדים,
נשמתי עמוק, עצמתי את עיניי חזק חזק ו…
יאללה קפיצה לתוך החיים!
.
כשפתחתי את עיניי שוב
התחלתי לצחוק בטירוף,
בקול רם, ממש!
.
אלוהים אדירים,
איזו צניחה מטורפת!
אני במעצר הזוי, ביפן!
איזה כיף מטורף זה,
כמה אדרנלין זורם עכשיו בגוף שלי.
יושבות מולי שתי בחורות סיניות
ומפטפטות בשפה כל כך מצחיקה,
אני בתא מעצר נעול,
עם סורגים והכל,
ו...אני מדברת יפנית!
חחחחהההה!
.
הכול כל כך מצחיק והזוי
ויחד עם זאת מדהים וצבעוני ועוצמתי.
איזה אור גדול,
איזו ריחוף מטורף של החיים!
.
באותו הרגע ממש
כל כאבי הגוף נעלמו כלא היו.
תחושת הריחוף הנעימה של הגוף
ליוותה אותי במשך שבועיים נוספים,
עד תום המעצר.
כל רגע שהפחד איים לחזור,
הייתי עוצמת את עיניי ובוחרת שוב לקפוץ.
.
שם,
בכלא ביפן,
התעוררתי.
מצאתי את החופש שלי.
.
קשה לתאר במילים את השבועיים הבאים
ואת התחושות והתובנות
שזרמו בתוכי.
.
אומר רק שבין התובנות היתה ההבנה
שהחופש האמיתי נמצא רק בתוכנו,
במחשבות שלנו,
בתחושות של הגוף,
בדמיון,
בתודעה.
.
רבים ינסו לקחת את זה מאתנו
ולשלוט עלינו באמצעות פחד ואיומים
אבל אף אחד לא יכול לגנוב לך את החופש הפנימי
אם התודעה שלך ערה.
.
וזה כל כך רלוונטי לעכשיו,
זמנים בהם התודעה שלנו תחת התקפה,
כי האמת היא –
שזוהי לא מלחמה על נגיפים,
אלא מלחמה על התודעה, שלכם!
.
מערכה שבמהלכה תיאלצו לבחור,
בין להמשיך לעמוד שם,
משותקים ומפוחדים
בפתחו של המטוס
או...
לפרוש ידיים ולקפוץ פנימה
לתוך החיים שלכם,
ערים.
.
מה תבחרו עכשיו?
לא יודעים ממה להתחיל?
קל - מדיטציה.
✨✨✨✨✨