את לא מפחדת שיעזבו אותך,
את מחכה שיעזבו אותך
וזה לא אותו דבר.
פחד מנטישה הוא אחד מהדפוסים הרגשיים העמוקים ביותר שאני פוגשת אצל נשים. לא כחשש מסוים, לא כמחשבה שעוברת מדי פעם, אלא כאמת כמעט מוכחת שיושבת בתוכן מאז שהיו קטנות: "כולם בסוף עוזבים אותי"
וזה לא עובר מעצמו ולא הולך לשום מקום, זה רק מחכה להוכחה הבאה.
מאיפה בא פחד מנטישה?
זה לא מגיע סתם ככה. זה מגיע ממשהו שקרה, אולי בגיל שנתיים, שלוש, חמש. הורה שלא היה נוכח, גירושים שלא הוסברו, מסרים שנאמרו ולא נאמרו. "אם תבכי, אצא מהחדר" "אם לא תהיי טובה, אף אחד לא יאהב אותך" אלה הזרעים שנזרעו, נבטו ויצרו את הפחד.
אומנם המילים האלה לא נאמרו בשנאה ולרוב הם נאמרו מתוך כאב של מישהו אחר שגם הוא לא ידע להגיד משהו אחר או לעשות יותר טוב.
והגוף שלך זכר את המילים האלה ואת התחושה שהם יצרו בך. התת המודע שלך אמר: "בסדר, למדתי. אני צריכה לוודא שהם לא יעזבו", ומאז, כל מערכת יחסים הפכה לשדה מוקשים של "האם הוא עדיין כאן? האם הוא עדיין אוהב אותי? האם עשיתי משהו שיגרום לו ללכת?" הרדאר שלך עובד עשרים וארבע שעות. לא כי משהו פגום בך אלא כי הרדאר הזה בדיוק, פעם - הציל אותך.
איך פחד מנטישה נראה בחיים האמיתיים
הוא לא תמיד נראה כמו פחד. לפעמים הוא נראה כמו "אני פשוט אוהבת אותו מאד", לפעמים הוא נראה כמו שירות כפייתי, כמו ויתור מתמיד, כמו "לא כדאי לריב, עדיף לעבור על זה בשקט", לפעמים הוא נראה כמו בחירה בגברים שלא זמינים עבורך, כי לפחות ככה זה מרגיש מוכר וידוע.
יש נשים שמוצאות את עצמן בודקות את הטלפון כל חמש דקות אחרי הודעה שלא קיבלה תגובה. יש נשים שמסכימות לדברים שלא נוח להן איתם רק כדי לא ליצור מתח. יש נשים שלא מבקשות את מה שהן באמת צריכות או רוצות, כי "מה אם הוא יחשוב שאני יותר מדי?" כולן, בדרכן, מנסות לשמור על אנשים ש"עדיין לא ברחו".
הלכידה של הדפוס
הפרדוקס הכואב הוא שפחד מנטישה גורם בדיוק למה שמפחיד. כשאת נצמדת יותר מדי, הוא נסוג. כשאת מוותרת על עצמך כדי לרצות, את הופכת למזוייפת ולא אוטנטית. כשאת לא מציבה גבולות, את מושכת אנשים שיחצו אותם שוב ושוב. את אומנם לא עושה את זה במתכוון וזאת לא "אשמתך", את עושה את זה כי פעם, הדרך הזאת הייתה הדרך לשרוד, וזה עבד לך.
ריפוי רגשי של פחד מנטישה לא אומר שלא תכאבי יותר. הוא אומר שתפסיקי לבנות את כל חייך סביב הניסיון למנוע את הכאב. הוא אומר שתתחילי לסמוך על עצמך מספיק, שגם אם מישהו ילך, תוכלי להמשיך לנשום.
אני פוגשת נשים שבאות אליי עם הסיפור הזה אחרי עשרים שנות נישואין. אחרי מערכת יחסים נוספת שהתרסקה להן בין האצבעות. אחרי שנות מרדף שלא הביאו אותן לשום מקום. הדבר הראשון שאני אומרת להן: זה לא חוסר אהבה שאת חווה. זו נאמנות לסיפור שסיפרו לך על עצמך לפני שיכולת להחליט אם הוא נכון.
מה משנה את הדפוס של פחד מנטישה?
לא מספיק להבין את זה בראש. הבנה אינטלקטואלית לא משחררת טראומה. מה שמשחרר הוא עבודה עמוקה על פצעי הילדות, על הרגע הספציפי שבו הגוף שלך החליט שהוא לבד בעולם. זה לא עבודה של שיחה אחת וגמרנו - זה תהליך רגשי שבו את לומדת לחווט מחדש את מערכת העצבים שלך ולהיות מסוגלת להכיל את הרגשות של עצמך.
בתהליך שאני עוברת עם נשים בתוכנית אישה מלכה, הן לומדות לזהות מתי הפחד מדבר ומתי הוא מנהל את הפעולות ואת ההחלטות שלהן. הן מתחברות לאותו חלק קטן שמחכה לאישור, שמחכה שמישהו אחר יחליט שהיא שווה והן מתחילות להעניק לעצמן את מה שהן מחפשות מבחוץ, מבפנים. זה לא קורה בשיחה אחת, אבל זה בהחלט קורה.
מה שמשתנה קודם הוא לא ההתנהגות. מה שמשתנה קודם הוא האמונה שאם תהיי פחות או יותר או מישהי אחרת, אז הם ישארו. כשהאמונה הזאת מתרופפת, הדפוס מתחיל להשתנות מעצמו.
את לא צריכה לרוץ יותר.
את לא צריכה לוותר על עצמך כדי שישארו.
מי שנשאר, נשאר.
מי שהולך, הולך - גם אם עשית הכל "נכון".
האמת הזאת כואבת בהתחלה.
ואחר כך, היא משחררת.
אם את מזהה את עצמך כאן, ורוצה להבין איך להתחיל לשחרר את הדפוס הזה מהשורש, אני מזמינה אותך לוובינר הקרוב שלי "מאישה מרצה לאישה מרוצה". שם אנחנו נוגעות בדיוק בזה, בדפוסים שנבנו בילדות ומנהלים אותנו עד היום. ללא עלות, עם עומק אמיתי.
לחצי כאן לפרטים והרשמה לוובינר הקרוב ללא עלות