יש ספרים שאת קוראת אותם פעם אחת ושוכחת ויש ספרים שנשארים איתך כמו משהו שתמיד ידעת, אבל לא היה לו שם עד עכשיו.
"נשים שרצות עם הזאבים" של קלריסה פינקולה אסטס הוא מהסוג השני.
על מה הספר
קלריסה פינקולה אסטס היא פסיכולוגית, מספרת סיפורים ואישה שחייתה חיים מלאים ומורכבים. בספר שלה, שיצא לראשונה ב-1992 ומאז נמכרו ממנו מיליוני עותקים ברחבי העולם, היא מדברת על משהו שנשים רבות חיות בלעדיו מבלי אפילו לדעת שהוא חסר להן - הפראות הפנימית.
היא מכנה אותה "האישה הפראית" - ארכיטיפ שחי בתוך כל אישה, חלק מהנפש שיודע לחוש, ליצור, להגן על עצמה, לרקוד, לבכות, לאהוב בעוצמה ולהגיד "לא" בלי להתנצל. אסטס משתמשת בסיפורי אגדות ומיתוסים מתרבויות שונות כדי לפרק ולהסביר איך חיים פנימיים אמיתיים נראים, ואיך נשים מאבדות את הקשר עם החלק הזה בעצמן.
הספר בנוי כמו מסע. כל פרק מתחיל בסיפור - לעתים סיפור ידוע כמו "ברבה הכחולה" או "בת הים הקטנה", ולעתים סיפורי עם שפחות מוכרים - ואז אסטס מפרשת אותו לעומק, שכבה אחרי שכבה. זה לא ספר שקוראים במהירות. זה ספר שיושבים איתו.
התובנה ששינתה אותי
הרגע שבו עצרתי לנשום היה כשאסטס כתבה על "ריצה יתרה" - על נשים שלמדו לרוץ מהר ממש, להסתגל, לוותר, להתכופף, רק כדי לשרוד. ואז, כשהסכנה עברה, הן המשיכו לרוץ, גם כשכבר לא היה צריך.
ראיתי בזה כל כך הרבה נשים שאני פוגשת. נשים שחיות בדריכות מתמדת, שלא יודעות לנוח בלי להרגיש שהן מבזבזות זמן, שצריכות תמיד להיות "בסדר" ולנהל ולפתור ולתת.
בעבודה שלי עם נשי בתוכנית "אישה מלכה" אני רואה את זה שוב ושוב - נשים שלא יודעות לבקש או לקבל. שמרגישות אשמה כשהן שמות את עצמן קודם, שחיות בפחד לקחת מקום ואם יעזו לעשות זאת יעבדו את האהבה שלידן. הספר הזה נותן שם לדפוס הזה, ומסביר מאיפה הוא הגיע.
מה אהבתי
אני אוהבת שאסטס לא מדברת בשפה של "תעשי יותר" או "תשני את ההרגלים שלך". היא מדברת על חזרה - על לחזור לעצמך. על לזהות מה גנבו ממך ולאסוף את זה חזרה.
הפרק על "לה יורונה" - אישה השוכלת - הוא אחד הדברים הכי עמוקים שקראתי אי פעם על אבל ואובדן. אסטס מסבירה למה בכי עמוק הוא לא חולשה, אלא ניקוי. למה נשים שלא בוכות מספיק צוברות כאב שאחר כך מתפרץ בדרכים אחרות.
יש גם משהו מרפא בעצם העובדה שהיא משתמשת בסיפורים. מאז ומתמיד, הדרך שבה בני אדם עיבדו טראומה ועברו ממנה הייתה דרך נרטיב. הספר הזה מזכיר את זה.
מה חסר או יכול היה להיות טוב יותר
אני חייבת להיות כנה - הספר ארוך מאד. יותר מ-500 עמודים. לפעמים הניתוח הפסיכולוגי מעמיק כל כך עד שקל ללכת לאיבוד. אם את רגילה לספרי עזרה-עצמית קצרים ומעשיים, זה יהיה שינוי קצב עבורך.
גם הגישה לפעמים מאד ארכיטיפית ומיסטית - מה שמאד מתאים לחלק מהנשים, ופחות לאחרות. אם את מחפשת עצות מעשיות ו"מה לעשות ביום שלישי", זה לא הספר.
מי צריכה לקרוא את זה
את, אם את מרגישה שאיבדת משהו בדרך - לא יודעת מה בדיוק, אבל יש תחושה של ריקנות שלא עוברת. את, אם את חיה עם הרגשה שאת "יותר מדי" או "פחות מדי" בו זמנית. את, אם עברת טראומה ואת מרגישה שיש חלקים בך שעדיין קפואים.
הספר הזה הוא לא ספר של "קריאה קלה", אבל הוא משנה משהו בתוכך.
רגע לפני שאת מסיימת את הדף
הסיפור שאת חיה עכשיו - הסיפור של האישה שתמיד נותנת, שלא יודעת לנוח, שמרגישה שמשהו בה שבור - זה לא הסיפור שאת אמורה לחיות לשארית חייך.
בוובינר שלי "מאישה מרצה לאישה מרוצה" אנחנו נוגעות בדיוק בנקודה הזאת - איפה ומתי הפסקת לדאוג לעצמך ואיך תוכלי לחזור, לעצמך.
לחצי כאן לפרטים והרשמה ללא עלות לוובינר הקרוב