לפניכם סיפור מפחיד, מזעזע ועצוב ביותר
אך זהו סיפור אמיתי שקרה,
לפני שנים לא רבות בכלל.
.
זהו סיפור על אסון אנושי עצום מימדים,
על הסתרה ושקרים,
על פגיעה בחיי אדם,
על הוראות מלמעלה
ועל עיוורון אחד גדול.
.
אני חלק מהסיפור הזה.
נולדתי וחייתי בבלרוס עד שנת 1990,
באזור נגוע בקרינה.
ייתכן ואני משלמת עד היום
את מחיר ההונאה וההסתרה
של אותם הראשים שלא רצו להודות באמת.
.
לצערי הרב, מהתבוננות בהיסטוריה האנושית,
אנחנו לומדים על דפוסים שחוזרים על עצמם גם בהווה.
ולכן היום, אני יודעת בוודאות,
שלא כל סיפור שמשודר בקופסה המרצדת
הוא סיפור אמיתי
ולא כל מה שנוצץ הוא זהב,
לרוב בדיוק להיפך.
.
אנשים, חברים, נשמות,
זה הזמן להתעורר.
פקחו את העיניים,
הפעילו שיקול דעת,
דאגו לילדים וליקרים שלכם,
דאגו לבריאותכם,
תסמכו על תחושות הבטן שלכם,
תאזינו כמה שפחות לחדשות (ועדיף בכלל לא!)
זרקו לפח את כל ההפחדות החיצוניות,
תיאחזו בשיניים בכל הטוב שישנו בחייכם
וחיזרו לחיות את החיים שלכם,
בפשטות.
.
הנה הסיפור שהיה -
.
בליל 25 באפריל 1986, במהלך השבתה חלקית של תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל שבצפון אוקראינה, שנועדה לצורכי ניסוי בטיחות, אחד מארבעה כורים בתחנה התחמם יתר על המידה והחל לבעור. כאשר ניסו עובדי התחנה להשתלט על האש, נדמה היה להם בשלב מסוים שאירעה רעידת אדמה. למעשה, הצטברות של קיטור שיגרה אל האוויר את מעטפת הבטון והפלדה של הכור, מאתיים טון משקלה. מיד אחר כך התפוצצה הליבה והפיצה סביב כמויות עצומות של חומר רדיואקטיבי. לעובדי התחנה הובטח שוב ושוב כי אין כל סיכון ב"אנרגיה גרעינית לצורכי שלום"; הם לא העלו בדעתם שהכור עלול להתפוצץ.
.
כבאים הוזעקו לזירה בלי ציוד מתאים ומבלי שיבינו את הסיכונים הפוטנציאליים; הם לא הוכשרו להתמודד עם פיצוץ שכזה, שכן לשם כך היה צורך להכיר באפשרות של פיצוץ. הם בעטו בגושי גרפיט רדיואקטיבי שהתפזר סביב הכור ומגפיהם נדבקו לביטומן הנמס והַדליק ששימש לציפוי גגות במתחם, בניגוד לכל נוהלי הבטיחות. הניסיון לכבות את הלהבות המסמאות, שרשפו באופן משונה, רק ליבה את השריפה והעלה אדים רדיואקטיביים (אלה הכילו ככל הנראה אורניום דו-חמצני, אחד הדלקים ששימשו להפעלת הכור).
.
מרוב חום פרמו הכבאים את כפתורי המעילים והסירו את קסדותיהם. בתוך פחות מחצי שעה הם החלו להקיא ופיתחו כאבי ראש איומים, חולשה נוראה וצמא בלתי נסבל. אחד מהם שתה מים רדיואקטיביים מבריכת הקירור של המפעל ושרף את מערכת העיכול שלו. במהלך השעות הבאות החל גופם של הכבאים ועובדי התחנה שנחשפו לקרינה להתנפח ועורם העלה גוון סגול משונה, האופייני לכוויות קרינה. מאוחר יותר השחיר עורם והתקלף. לאחר שפונו אל מוסקבה וטופלו, רבים מאנשי כוחות החירום האלה מתו ונקברו זה בצד זה בארונות אבץ. קבריהם כוסו באריחי מלט כדי לחסום את הקרינה שעלתה מגופותיהם.
.
מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב קיבל הודעה על פיצוץ ושריפה בתחנת הכוח, אבל דֻווח לו כי הכור עצמו לא ניזוק באופן חמור. איש לא רצה להיות נושא הבשורות האיומות. בעלי תפקידים שהעזו להציע כי ראוי להזהיר אזרחים ולפנות את העיר פְּריפּיָאט, שהוקמה כדי לשכן את עובדי הכור, ננזפו ונאמר להם שבכירים מהם צריכים לקבל את ההחלטה, ושתחילה יש להקים ועדה. החשש מבהלה המונית וממבוכה ציבורית היה גדול בהרבה מן הדאגה לביטחון הציבור. הקג"ב ניתק אפוא את קווי הטלפון המקומיים בפריפיאט ומנע מתושבים לצאת ממנה, במסגרת המאמץ למנוע את התפשטות הידיעות על האסון. חלק מן המקומיים היו נבונים מספיק לנסות לעזוב בעצמם; אבל בהיעדר אזהרה פומבית, רבים לא נקטו אפילו את אמצעי הזהירות הבסיסי של סגירת החלונות בבית. אחד התושבים יצא להשתזף בחצר בבוקר שלמחרת הפיצוץ, והתפעל מן המהירות שבה הִשחים. במהרה מצא את עצמו בבית החולים.
.
בכירים במוסקבה הבינו בסופו של דבר שהכור התפוצץ ושייתכן פיצוץ נוסף, גדול בהרבה. פריפיאט, על כ-50,000 תושביה, פונתה לבסוף, יותר מ-36 שעות לאחר הפיצוץ. שיירות של אוטובוסים עירוניים מקייב נשלחו להמתין למפונים בפאתי העיר וספגו קרינה בזמן שבמוסקבה המשיכו לשקול תוכניות. האוטובוסים הרדיואקטיביים האלה הפקידו את נוסעיהם הרדיואקטיביים בעיירות שנבחרו לארח את הפליטים, ואז שבו אל מסלוליהם הרגילים בקייב. במהלך השבועיים הבאים יושבו מחדש עוד 75,000 איש שהתגוררו ברדיוס של שלושים קילומטר סביב פריפיאט. השטח הזה נקרא לימים "האזור הסגור" ועד היום הוא נותר כמעט בלתי מיושב.
.
המנגנון הסובייטי החל לגייס את משאבי האנוש העצומים שלו ל"חיסול" האסון. מאמצים לעצור את האש בכור רק החמירו את המצב משום שהפעילו תגובות כימיות חדשות או הפיצו עשן רעיל; אבל לא היה אפשר לשבת בחיבוק ידיים. טייסים, חיילים, כבאים ומדענים התנדבו וחשפו עצמם לרמות קרינה אדירות (רבים אחרים נמלטו מן האזור). הם תוגמלו במענקים כספיים, במכוניות ובדירות, וחלקם הוכתרו "גיבור ברית המועצות"; אבל רבים מהם נפגעו ללא תקנה, או מתו ולא זכו לראות את בתיהם החדשים. רמות הקרינה היו גבוהות כל כך שהן גרמו לכשל אלקטרוני ברובוטים, ולכן ניקו את האזור בני אדם בחליפות הגנה מאולתרות מעופרת.
.
ב-28 באפריל הגיע ענן רדיואקטיבי לסקנדינביה. הממשלה הסובייטית, שתחילה ניסתה להכחיש את הדבר, נאלצה להודות לבסוף שקרתה תאונה. עיתונאים במערב החלו עד מהרה לדווח על הערכות מדאיגות בדבר מספר הנפגעים בצ'רנוביל. כדי לשמר מראית עין של שליטה הורתה מוסקבה לאוקראינים להמשיך בתוכניות לקראת מצעד האחד במאי בקייב, מרחק 130 קילומטרים מהכור, וכך חשפה לנשורת גרעינית מספר עצום של בני אדם ובהם ילדים רבים. אבל בזכות שמועות שעברו מפה לאוזן, ומיומנויות משוכללות של קריאה בין השורות בהודעות רשמיות, תושבי קייב כבר החלו להימלט. בתחילת מאי הנהירה מקייב הגיעה לממדים כאלה שכמעט לא היה אפשר לקנות כרטיס טיסה, רכבת או אוטובוס אל מחוץ לעיר. עשרות אלפי תושבים עזבו עוד לפני שיצאה ההוראה הרשמית לפנות ילדים – באיחור נורא, רק ב-15 במאי. עד סוף קיץ 1986 כבר טופלו בבתי החולים הסובייטיים אלפי בני אדם שנחשפו לקרינה; אבל לעיתונות הסובייטית הותר לדווח רק על אשפוז של כבאים ועובדי הכור.
.
(הטקסט הנ"ל נדלה מתוך ynet)
קרא גם: ריפוי אנרגטי - המדריך המלא