כבר כמה ימים אני נכנסת
למרחב הווירטואלי הזה ויוצאת בלי לומר הרבה,
שוב ושוב ושוב.
נמנעת מלכתוב,
נמנעת מלצעוק את דעתי.
קוראת,
מזדעזעת,
שותקת,
סופגת,
קצת נחנקת.
חושבת על כל כך הרבה דברים שיש לי להגיד
ושניה אחרי שמתחילה להקליד את המילה הראשונה,
חושבת - "מה הטעם בכל זה...",
חושבת "שכולם קצת צודקים, בדרכם",
חושבת "שאין באמת נכון או לא נכון".
חושבת שתכלס, "אף אחד לא יודע באמת מה קורה, הכל רק השערות"
ואז פשוט מוחקת את המילים שכבר הספקתי
לזרוק על 'הנייר' הסופג הזה ויוצאת.
.
המילים הבאות סמרו את שערותי.
הייתי חייבת לשתף, מסכימה כל כך.
סוף העולם זה עכשיו.
וזו המשמרת שלנו,
עכשיו או לעולם לא.
.
.
כותבת מרים ויינשטיין -
סוף העולם
*******************
אנחנו בעיצומו של משבר שלא היה כדוגמתו.
לא משבר "הקורונה", כמובן,
אלא שבר וקריסה של כל ערכי המערב,
כשישראל, לתדהמתי ולדאבוני, נמצאת בראש האבסורד.
היסטוריונים בעתיד הרחוק ישברו את הראש ויכתבו ספרים
על גבי ספרים בניסיון לענות על השאלה,
איך החברה המערבית ביצעה התאבדות קולקטיבית
וחדלה למעשה מלהתקיים.
אני לא פסימית ולא מגזימה:
זהו סוף עולם וסוף עידן.
לא שכולנו נמות, אבל אנחנו נפסיק (ואולי כבר הפסקנו)
לחיות באותו עולם מערבי, חופשי ומשגשג,
שבמאה העשרים נלחמו כל כך חזק לשמרו.
גדלנו בחברה בה כל אחד ייכל לומר את דעתו
והוויכוחים הפוליטיים היו נחלת הכלל.
שני יהודים, שלוש דעות, נהגנו לומר.
היה ברור שמדע הוא תהליך חיפוש מתמיד
אחר הפרכת השערות ולא אמת אחת,
כשהחולקים עליה הם בגדר רשעים או טיפשים.
התקשורת לא הייתה בעלת אג'נדה פוליטית ברורה,
או לחילופין כלי בידי הממשל.
הקשבנו לחדשות, האמנו שמדווחים לנו מה באמת
מתרחש ואפילו לא תמיד ידענו
מה דעתו על הכתב על הנושא.
הדור, שנולד לתוך עולם פלורליסטי ומשגשג,
קיבל את החופש כמובן מאליו,
ולא השכיל להבין שכמיהה לחופש
היא עצמה בחירה מודעת, שיש לבצע כל פעם מחדש.
כמו במערכת יחסים, כשמשהו מובן מאליו,
ולא טורחים להודות, להוקיר ולחזק אותו,
הוא נעלם ונמוג.
ככה, לאט לאט, ועכשיו יותר ויותר מהר,
כמו כדור שלג, מתפוגג לנגד עינינו העולם החופשי.
הרצון להיות חופשי אינו חלק מטבע האדם.
האדם רוצה ביטחון, שייכות לקבוצה,
רוצה שידאגו לו ושיינתן מענה לצרכיו.
רוצה משמעות.
החירות הנה בחירה, ולתקופה היסטורית קצרה יחסית
(יש יגידו מאה שנים, אולי יותר בארצות הברית,
אולי פחות במקומות אחרים),
היא הייתה חלק מהמשמעות,
מהערכים שספגנו מסביב.
לא עוד. השיח השתנה.
הפכנו לדבר במונחים של גישה "נכונה" אחת,
במקום פלורליזם, של בטחון אישי במקום תעוזה
ונטילת סיכון, של מדינה ומומחיה שיודעים יותר טוב,
מה נכון עבורנו, במקום בחירה אישית ואחריות אישית.
זה הרגע ההיסטורי, אליו יהיו נשואות העיניים מהעתיד.
האם נעצור כאן ועכשיו את הטירוף הזה,
ונפסיק לשעבד את כל היקר לנו,
קרי: פרנסה, חינוך ילדנו, חברויות, משפחה, זיכרון הנופלים,
חגים וימי עצמאות ועוד,
לאליל ה"רק שלא נחלה בקורונה",
או שנשכיל לכבד את זיכרון כל אלו
שהיו מוכנים להקריב את הכל כולל
החיים עצמם על מזבח החירות.
כשהנכדים ישאלו: מה אתה עשית בראשית תקופת החושך,
אל תהיו אלו שיאלצו לענות שלא עשינו הרבה,
או גרוע מזה, שהאמנו לתעמולה,
כעסנו על חברנו שלא התחסנו או לא עטו מסכה,
זרקנו ביצים על מפגינים והשתכנענו
שהם "רוצחים", מפיצי שקרים ומפיצי מחלות.
תהיו בין אלו שיכלו לומר בגאווה:
עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעצור.
כתבתי, הפגנתי, הפעלתי שיקול דעת,
חיפשתי מידע באופן עצמאי,
התנגדתי לתכתיבי המדינה שנראו לי הזויים,
הסתובבתי עם מסכה על הסנטר
כדי לא לקבל קנס, אבל ידעתי שזה שטויות.
כמו בכל תחום אחר, גם כאן, הבחירה בידכם.
עכשיו תורנו, זו המשמרת שלנו.