חברים (וירטואליים) יקרים,
אשמח לשמוע את דעתכם הכנה.
האם הייתם ממשיכים/רוצים לקרוא ספר שמתחיל ככה? ובכלל... מה דעתכם?
אני שוכבת על רצפה ירוקה עשויה לינולאום ושוב מתקשה לנשום. אני מרגישה מועקה בליבי, לא מועקה פיזית באמת, מועקה שדומה לבור שנפער ורוצה לעכל את כול כולי, כמו חור שחור.
אני שוכבת ככה כעשרים דקות, בוהה בפינת החדר הריקה. ברקע צלילים עמומים של דלתות מתכת נפתחות ונסגרות וצלילים מתכתיים של אזיקים נפתחים ונסגרים.
אני עדיין שוכבת ככה על הצד, ראשי מונח על שמיכת צמר כתומה וישנה, אני מנשימה את עצמי בשאיפות ונשיפות מתאמצות ועסוקה בלרחם על עצמי.
"הם יעלו עלי בסוף, התובע המפחיד הזה יגלה את כל הסיפור שלי ואז מה יהיה? אני אשב בכלא הרבה זמן, הלך עלי...". המחשבות לא מוכנות להיפסק, לא משנה כמה אני מתחננת שיפסקו, הן לא. המחשבות ממשיכות במירוץ משלהן כאילו בסופו יש איזשהו פרס. נראה שהפרס יהיה הראש שלי.
יוקו ישנה על הרצפה באמצע החדר, עטופה היטב בשמיכה הכתומה שלה ולין בקצה השני של החדר בוהה בתוך איזה עיתון ביפנית כשהיא עושה רושם שהיא גם מבינה מה כתוב שם כי היא כל הזמן עושה פרצופים והבעות פנים שהיא מופתעת מהכתבה.
אבל מי בכלל רואה אותן, מה בכלל אכפת לי כרגע משתי הסיניות האלה. כרגע אני עסוקה בלשרוד. אני כל כך חלשה, שוב יש לי בחילה מהבוקר ושוב לא הצלחתי לאכול את האורז, ככה אני עם ביס אורז וקצת מים חמים מהבוקר.
נראה לי שלין כועסת עלי בימים האחרונים, אין לי מושג על מה. אני חושבת שהיא כועסת כי מידי פעם היא מביטה בי במבט כזה, כאילו היא חושבת עלי כל מיני דברים לא טובים. נדמה לי שהיא שופטת אותי, כאילו חסר לי שאני ממתינה למשפט, עוד אחת.
אני קמה ומתקרבת צמוד לסורגים על מנת לראות בזוית את השעון בחדר השני, זאת שיטה שלין גילתה. אני רואה שעוד עשרים דקות תגיע ארוחת הערב, הבטן מקרקרת אבל אני לא יודעת אם אצליח לאכול באמת. אני מקווה שלפחות היום לא יביאו שוב את הקציצות חזיר שלהם, כבר כמה ימים רצוף יש אורז וקציצת חזיר ואני נשארת לחיות על אורז ומיסו.
אני חוזרת לשבת ומנסה למצוא נושא שיחה כלשהו עם לין. אני מסתכלת על הפנים שלה, אני כל הזמן בוחנת את הפנים שלה, הן כל כך שונות מהפנים המוכרות. האף הפחוס שלה, העור הצהוב שלה, הגבות הקשוחות שמונחות מעל העיניים המלוכסנות. הפנים שלה עדיין מוזרות לי, גם אחרי כל הזמן הזה שאני כאן איתה יום ולילה.
אני לא מצליחה למצוא נושא ופשוט ממשיכה להביט בה, היא מרימה את עיניה מהעיתון ושואלת,
"מה?"
"כלום, אני חושבת על מה את קוראת, הייתי רוצה לדעת".
"זה לא מעניין. אני מסתכלת על המזג אוויר, כתוב שיהיה מחר גשם ואולי גם טייפון.
אולי, לא יודעת. מה השעה? אני רעבה".
"חמש דקות" אני עונה לה.
לא צריך להגיד חמש דקות למה. זה חמש דקות לאוכל. זה יכול להיות קשור או לאוכל או לסיגריה וסיגריה של היום כבר הייתה, אז זה אוכל.
אני מעדיפה שלא יהיה גשם מחר. שתהיה עוד קצת שמש, שכשנצא מחר לסיגריה, שתהיה קצת שמש על הפנים. אני כל כך מתגעגעת לקצת שמש.
הנה כבר נשמע הצליל של העגלה, האוכל בדרך. לין מעירה את יוקו בחצי נביחה והמסכנה פותחת את עיניה כאילו עדיין לא מבינה איפה היא נמצאת.
יוקו המסכנה גילתה הבוקר שהיא בהריון. היא לא הפסיקה להקיא כבר כמה ימים וכאבה לה הבטן והיא חלשה מאוד וישנה כל היום. אז הבוקר אחד השומרים הצעירים הביא לה בדיקת הריון מהבית מרקחת, כזאת שעושים בבית וזה היה זה. מאז היא מודאגת עוד יותר, היא רק בוכה וישנה והיא עצובה נורא. החבר שלה עוד לא יודע, זה קרה להם בטעות ואין אפשרות להשאיר את הילד אבל כרגע אין אפשרות גם לא להשאיר. כרגע היא כאן ולא ברור מתי היא הולכת לצאת, זה יכול גם לקחת חודשים ארוכים ואז כבר אי אפשר יהיה לעשות הפלה. מסכנה.
לין מקבלת דרך הפתח בסורגים שלוש קופסאות כתומות ועוד שלוש קופסאות כחולות ושלוש קערות צהובות ושלוש זוגות מקלות אכילה. כמובן הכל עשוי פלסטיק.
אני פותחת את קופסת האורז שלי והקופסה השנייה. היום יש שניצל, שוב בשר, ושוב אני אוכלת אורז. אני שואלת את לין אם היא רוצה את השניצל שלי, היא שואלת את יוקו כי יוקו בהריון אבל יוקו מהנהנת לשלילה. אין לה כוח אפילו לדבר. אז אני מעבירה את השניצל לקופסה של לין ומערבבת את המיסו שלי. לין רק מתקתקת בשפתיה ששוב יש קציצת חזיר וגם לה כבר נמאס מזה.
אני בוהה לתוך האורז שלי ומרגישה איך גוש חוסם עולה לתוך הגרון שלי ופעימות הלב שלי מתחזקות והראיה שוב מטושטשת ואני לא מבינה מה קורה לי. שוב אני לא יכולה לנשום ואני מניחה את האורז בחזרה בקופסה.
"בסוף תמותי. ככה זה כשלא אוכלים, בסוף תמותי" אומרת לין בחצי גיחוך ומכוונת לכיוון שלי תוך כדי שהיא עסוקה באוכל. היא שוב נראית לי כעוסה, אבל מה יש לכל העולם נגדי.
"אמות, אמות. מה אכפת לי בכלל". אני ממלמלת לעצמי.
ובאמת כבר בא לי למות. מה זה משנה עם כל מה שאני מרגישה, עם הדפיקות לב והפחד המטורף והבחילה והמקום הזה והמשפט המתקרב. מה זה כבר משנה, אולי עדיף כבר למות.