"העולם הוא אנרגיה הפועלת ומשתנה

"העולם הוא אנרגיה הפועלת ומשתנה

בהתאם למחשבות, כוונות, אמונות ורצונות

של בני האדם.." (לוסקי)

העולם כולו הוא הכל ולא כלום,

כל מה שממלא את העולם כולו הוא אנרגיית הבריאה,

הפוטנציאל הטהור,

הפלוס והמינוס,

הלא כלום לפני התגלמותו כמשהו.

גם האדם,

נברא בצלמו ובדמותו,

הוא הכל ולא כלום.

כאשר האדם עומד לבדו,

בלי מראה ובלי שיקוף של האחר,

אין הוא זה או אחר,

אין הוא טוב או רע,

נדיב או קמצן,

אוהב או שונא,

רגוע או כועס,

שמח או עצוב.

הוא לא זה ולא זה,

הוא גם זה וגם זה.

ומכאן החשיבות של מערכות יחסים,

מערכת יחסים מכל סוג שהוא

היא זו שמאפשרת לך "להפוך" להיות משהו, מישהו,

לחוות חוויה של מה זה להיות אדם

"טוב" או "רע",

"חכם" או "טיפש",

"רצוי" או "דחוי",

"מעניין" או "משעמם"

"אהוב" או "לא אהוב"

"ראוי" או "לא ראוי".

כאשר אתה פוגש אדם אחר,

שעדיין אין לו עמדה מגובשת עליך

(חוץ מסטראוטיפים כאלה ואחרים

שגם להם יש כוח השפעה מידי)

אתה יכול להיות כל דבר שתרצה

או תבחר להיות, מולו.

אתה יכול להשתקף מולו בתור מישהו

שאתה חושב שאתה

או לבחור לחוות חוויה של

להיות אדם אחר ושונה בתכלית

ממה שחווית בעבר מול אדם אחר.

רק במראה של האחר,

בנוכחות של אמונה, מחשבה או עמדה

שהאדם האחר מגבש עליך,

אתה הופך להיות מישהו, משהו.

והמישהו והמשהו הזה

הופך להיות מהר מאוד מוצק

כמו חומר, כמו שולחן, כמו אדמה.

זו הסיבה שכל כך קשה לך להשתנות מולו,

למעשה, אולי אף בלתי אפשרי.

בדיוק כפי שהשולחן לא יכול

להפסיק להיות שולחן ליד מישהו

שהחליט שזהו שולחן ותו לא,

(כמעט) באותו האופן,

לא תוכל להיות כבר אדם אחר

במראה של העמדות והאמונות

שיש לאחר הספציפי הזה עליך,

כאשר הן מגובשות.

זו הסיבה שאנשים שמכירים "היטב"

אחד את השני,

בעצם "תוקעים" אחד את השני

בדמות אחת מסוימת

ואם הדמות הזו לא משרתת יותר

את מערכת היחסים בין שניהם,

היא (הדמות שנוצרה) הורסת למעשה

את מערכת היחסים.

תמיד חשבתי שזיכרון הוא ברכה,

ואדם שהוא בעל זיכרון "חזק", בורך,

אבל למעשה,

במקרים ובהקשרים מסוימים,

זה יכול להיות בדיוק להיפך.

אדם שזוכר כל מה שנאמר עליו,

וכל מה שהוא חושב על אנשים אחרים,

הוא בעצם שקוע (או תקוע) עמוק בתוך המטריקס

של העולם שנבנה סביבו,

שהוא בנה במו ידיו,

בשותפות עם אנשים אחרים סביבו.

אז העולם הזה הופך להיות כה אמיתי

עד שלאדם שחווה את המציאות הזו

כבר אין כמעט אפשרות לערער

על "האמת" המוצקה הזו.

אין לו כמעט אפשרות להשתנות

מול אדם אחר שרואה אותו בצורה הספציפית

המסוימת הזו, בבירור.

למעשה, זו כנראה אחת הסיבות

(אם לא הסיבה הגדולה)

לכך שמערכות יחסים זוגיות ארוכות שנים

נתקעות ומגיעות למבוי סתום.

מישהו עושה משהו,

מישהו אומר משהו,

מישהו חושב משהו (על האחר)

שוב ושוב ושוב.

המשהו הזה הופך להיות אמת,

עובדה, אדמה מוצקה.

האחר מרגיש תקוע,

שבוי, כלוא,

בתוך "הדמות" הזו

שנבנתה סביבו.

שהיא רק דמות,

היא רק מסכה אחת מיני מסכות רבות,

היא הצגה שפעם אולי הייתה

הצגה טובה ומוצלחת,

אולי אף משעשעת..

אבל כעת,

היא כבר לא מהנה ולא מצחיקה.

באופן הזה בדיוק

נוצר כל דבר בעולם,

גם תקלות ומחלות.

ילד שאומרים לו שוב ושוב

"אתה לא זוכר"

"אתה לא מוצלח"

"אתה כאב ראש"

וכל מיני דימויים אחרים,

הדמות הזו מתלבשת עליו,

הוא מאמין לך,

הוא מאמין לדמות,

זה הופך להיות ממשי.

לאחר מכן, לוקח לו 20 שנה

של שיחות עם פסיכולוג

להבין איך קרו הדברים

אבל ברוב הפעמים

אין לו אפשרות לשנות

או להשתנות

כל עוד הוא רואה את אותה

המראה ושוב ושוב,

בעיניים של אימו או אביו,

או מישהו אחר.

ואז הוא בורח לעולם הגדול,

להשיל מעליו את כל התפקידים האלה

שהולבשו עליו,

להתנער מהמסכות המודבקות לפרצופו.

לפעמים הוא מצליח,

לרוב, הוא לא.

ומה המסכה שנדבקה על פרצופך

שהיית רוצה לתלוש מפניך?

וחשוב מכך,

איך תעשה את זה

אם אינך בכלל רואה שזו רק מסכה..?

קרא גם: ריפוי אנרגטי - המדריך המלא