הסיפור של סיגלית (שם בדוי, סיפור אמיתי)
הוא לא רק סיפור על כאב,
הוא סיפור על ההבדל הדק והתהומי
שבין לברוח לבין להשתחרר.
זהו מסע שמתחיל בצל כבד
ומסתיים באור המפחיד והנפלא
של האחריות האישית.
.
סיגלית גדלה בבית שבו השקט
היה מפחיד יותר מהרעש.
אמא שלה הייתה דמות שקופה,
אישה כנועה שחיה בין סירים
לבין עריסות של ילדים רבים,
תמיד דרוכה, תמיד מחכה למפץ הבא.
.
אבא של סיגלית היה איש שסבל
מרגשי נחיתות עמוקים, והדרך היחידה
שלו להרגיש "גדול" הייתה להקטין
את כל מי שסביבו.
כשהיה שותה, הריח של הערק היה
מבשר את בוא הסערה.
היד שלו הייתה עולה מהר, ואמא?
היא מעולם לא אמרה מילה.
היא לא עצרה אותו
כשהוא פגע בה או בילדים.
סיגלית נשבעה בלילות,
מתחת לשמיכה, שהיא לעולם
לא תהיה "סמרטוט" כזה.
.
בגיל 18, כשפגשה את אייל,
היא חשבה שהנס קרה.
הוא היה בחור צעיר כריזמטי,
רהוט וחתיך והוא הבטיח לה
שהיא תהיה המלכה שלו.
תוך חודשים ספורים
הם כבר עמדו תחת החופה.
אייל למד משפטים,
הפך לעורך דין מצליח
והכסף התחיל לזרום.
סיגלית מצאה את עצמה בבית יפה,
עם שני ילדים קטנים,
אבל בלי שקל משל עצמה
או גישה ישירה לחשבון הבנק המשותף.
.
מהר מאוד, המילים היפות של אייל
התחלפו בכינויי גנאי.
הסטירה הראשונה הגיעה כשהיא
"התווכחה יותר מדי".
אחריה הגיעה השנייה.
פתאום, בסוף שנות השלושים שלה,
כשהיא בהיריון שלישי,
סיגלית הביטה במראה
וראתה את אמא שלה.
היא חיה עם העתק מדוייק של אבא שלה -
גבר שתלטן, אלים וקר.
כשביקשה טיפול זוגי,
הוא שלח אותה "לטפל בעצמה".
במשך שנים היא הלכה לפסיכולוגים,
טוחנת שוב ושוב את הכאב,
טובעת בתוך אותו הסיפור
של כמה החיים התאכזרו אליה,
בלי לראות שום קצה של אור.
.
השינוי התחיל בלינק מקרי
שחברה שלחה לה להרצאה בשם
"מאישה מרצה לאישה מרוצה".
סיגלית ישבה מול המסך
במשך שלוש שעות
והפנים שלה לא התייבשו מדמעות.
משהו שם נגע בנקודה ששום
טיפול קודם לא חשף.
בסוף ההרצאה היא הצטרפה
לתוכנית אימון בשם "אישה מלכה",
אבל היא גילתה מהר מאוד
שלא מחכים לה שם נצנצים ורודים.
.
זה היה תהליך כואב ומנער.
סיגלית נאלצה להפסיק להאשים
את אבא שלה על הילדות
ואת אמא שלה על שהייתה סמרטוט.
היא נאלצה להסתכל לעצמה בעיניים ולהבין:
"אני הפכתי לסמרטוט הזה".
היא הבינה שהיא לא באמת לקחה אחריות;
היא רק ברחה פיזית בגיל 18,
אבל נשארה קורבן בתוך הנשמה,
מקיאה רפש על כולם סביבה
בזמן שהיא לא מרימה אצבע
כדי לשנות תכלס את גורלה.
.
"הרגע שהיה לי הכי קשה לעכל
היה כאשר הבנתי שאני עצמי
הייתי התוקף הראשי בחיי.
שאני הייתי זו שנטשתי את
הילדה הקטנה שבתוכי, שוב ושוב,
בכך שלא הגנתי עליה
ובכך שנתתי לאחרים להמשיך
לעשות לה את מה שאבא שלי התחיל..."
כך היא כתבה באחד השיתופים.
.
לשנות את התפקיד שלקחת
על עצמך במשך חיים שלמים..?
כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה לבד.
את צריכה שמישהו יעמוד שם,
מחוץ לסיפור שלך וינער אותך חזק,
ברגע הנכון. כי הדרך החוצה
היא לא בבריחה לעוד מערכת יחסים
או לעוד טיפול שמלטף את הכאב,
אלא בצלילה לעומק האמת
שמאחורי הסיפורים שאת רגילה אליהם.
.
צלילה כזו דורשת מדריך מיומן,
מישהו שידע לתת לך את ה"זאפטה"
המדויקת ברגע שבו את מוכנה לקחת
נשימה חדשה ולהפסיק להיות
הדמות שכתבו עבורך.
.
חושבת שגם את מוכנה למסע
של צלילה לתוך עצמך..?
בואי גם את להרצאה הקרובה שלי
לנשים (בלבד) שמתקיימת בזום
וללא עלות, ממש בקרוב
ואולי נמשיך משם למסע מעורר ומנער...
הגיבי עם המילה "מלכה"
ואגיב לך משם..
.
נשתמע שוב בקרוב,
~ יולי ביילין ~