יש ספרים שאת קוראת בשביל מידע, ויש ספרים שאת קוראת בשביל החיים. "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל הוא מהסוג השני. כשאני פוגשת נשים שמרגישות תקועות, שעברו דברים קשים, שנושאות על הגב טראומות ילדות שלא טופלו, אני חושבת על המשפט הקטן והעצום של פראנקל. בין הגירוי לתגובה יש רווח, ובתוך הרווח הזה נמצא החופש שלנו.
פראנקל לא היה תיאורטיקן שכתב מהכורסה. הוא היה פסיכיאטר יהודי שעבר את אושוויץ ואיבד את כל מי שאהב. מתוך הגיהינום הזה הוא לא יצא שבור, אלא עם תורה שלמה על נפש האדם. בשבילי, כאישה שעובדת עם נשים על ריפוי רגשי כבר קרוב לעשרים שנה, הספר הזה הוא תזכורת עוצמתית למה אני עושה את מה שאני עושה.
על מה הספר באמת מדבר
הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא עדות אישית מצמררת מתוך מחנות הריכוז. פראנקל מתאר את היומיום הבלתי נתפס, את הרעב, את הקור, את האובדן, אבל הוא לא עושה את זה כדי לזעזע אותך. הוא עושה את זה כדי לשאול שאלה אחת, מה הבדיל בין אלה שהחזיקו מעמד לבין אלה שוויתרו והתמוטטו.
התשובה שלו שינתה את הפסיכולוגיה המודרנית. הוא גילה שמי ששרד לא היו דווקא החזקים פיזית, אלא אלה שמצאו לעצמם משמעות. סיבה לחיות. אדם שחיכה לראות שוב את אשתו, אמא שידעה שילד מחכה לה בקצה השני של העולם, אדם שהרגיש שיש לו עוד עבודה לסיים בעולם. המשמעות הזו, אומר פראנקל, היא לא מותרות. היא תנאי הישרדות.
החלק השני של הספר הוא יותר עיוני, ובו פראנקל מציג את השיטה הטיפולית שפיתח, הלוגותרפיה. בניגוד לגישות שמחפשות עונג או כוח, פראנקל טוען שהמניע העמוק ביותר של האדם הוא החיפוש אחר משמעות. וכשאנחנו מאבדות את התחושה הזו, נוצר חלל ריק שממלא אותנו בחרדה, דיכאון וריקנות.
התובנה שהכי נגעה בי
יש משפט אחד בספר שאני חוזרת אליו שוב ושוב, וגם משתפת בו נשים בתהליך. "את כל השאר אפשר לקחת מהאדם חוץ מדבר אחד, החירות האחרונה של האדם, לבחור את עמדתו בכל מערכת נסיבות נתונה, לבחור את דרכו". תקראי את זה שוב לאט. בכל סיטואציה, גם הקשה ביותר, גם זו שבה את מרגישה קורבן מוחלט, נשאר לך מרחב קטן של בחירה. לא בחירה במה שקרה לך, אלא בחירה במשמעות שאת נותנת לזה.
בעבודה שלי עם נשים, זו בדיוק נקודת המפתח. הרבה נשים מגיעות אליי כשהן שבויות בסיפור על מה שעשו להן ההורים, בני הזוג, החיים. והכאב אמיתי, אני לא מזלזלת בו לרגע. אבל פראנקל מלמד אותנו שיש הבדל עצום בין מה שקרה לך לבין מי שאת בוחרת להיות בעקבות מה שקרה. הטראומה היא לא סוף הסיפור. היא יכולה להיות הדלת שדרכה את הופכת לאישה מלכה, אישה שלקחה את הכאב והפכה אותו למשמעות.
מה אהבתי
אהבתי שהספר לא מבטיח לך אושר. פראנקל אפילו אומר שאסור לרדוף אחרי אושר, כי הוא תמיד יברח ממך. האושר הוא תוצר לוואי של חיים בעלי משמעות, לא מטרה בפני עצמה. בעולם של היום, שמוכר לנו אושר מיידי בכל פינה, האמירה הזו כל כך מרעננת וכל כך נכונה.
אהבתי גם את הכנות שלו. הוא לא מייפה את הסבל ולא הופך אותו לרומנטי. הוא לא אומר שהכל קורה מסיבה טובה. הוא אומר משהו עדין יותר, שגם בתוך הסבל שאין לו פשר, את עדיין יכולה לבחור איך לשאת אותו. וזו בחירה שאף אחת לא יכולה לקחת ממך.
מה חסר לי
בכנות, החלק השני של הספר, החלק העיוני על הלוגותרפיה, היה בשבילי קצת יבש ואקדמי בהשוואה לעוצמה של החלק הראשון. אני מרגישה שהוא נכתב לקהל מקצועי יותר, וקוראת שמחפשת המשך של החוויה האישית עלולה להתאכזב מעט. בנוסף, הספר נכתב לפני עשרות שנים, והשפה לפעמים גברית מאוד ולא מדברת ישירות אל האישה. אבל אלה הערות קטנות לעומת המתנה שהספר נותן.
למי הספר הזה מתאים
הספר הזה מתאים לכל אישה שמרגישה שהחיים שלה איבדו טעם וכיוון. לכל אישה שעברה משבר, אובדן, גירושין, או פשוט מתעוררת בבוקר ושואלת את עצמה בשביל מה כל זה. אם את נושאת כאב ישן ומרגישה שהוא מגדיר אותך, הספר הזה ייתן לך מבט אחר לגמרי. הוא לא יקל על הכאב, אבל הוא ייתן לו מקום ומשמעות. זה לא ספר קל לקריאה רגשית, אבל הוא מהספרים שנשארים איתך לכל החיים.
וזה בדיוק מה שאנחנו עושות יחד
אם משהו במילים של פראנקל הדהד בתוכך, אם את מרגישה שהגיע הזמן להפסיק להיות קורבן של הסיפור שלך ולהתחיל לכתוב אותו מחדש, אני רוצה להזמין אותך. בוובינר שלי "מאישה מרצה לאישה מרוצה" אנחנו עושות בדיוק את זה. לוקחות את הכאב, את הדפוסים הישנים, את כל מה שלימדו אותך לסחוב, ומוצאות מתחת לכל זה את האישה החזקה והמשמעותית שתמיד היית. כי בדיוק כמו שפראנקל גילה, גם הרגעים הכי קשים שלך יכולים להפוך למקור הכוח הכי גדול שלך.
אני מחכה לך בשידור הקרוב, לחצי כאן להירשם ללא עלות
קראי גם: לחצי כאן כדי להכיר את התהליך המלא ואת הדרך לאישה מלכה