מספרים על סמוראי זקן
שגר בכפר נידח.
אחרי שנים של התבודדות,
החליט להעביר את התורה
לדורות הבאים והזמין אל ביתו
צעירים רבים.
.
יום אחד, הגיע אל הכפר לוחם
שהיה ידוע ברוח לחימה
חסרת מצפון ופשרות.
.
הלוחם הצעיר מעולם לא הפסיד בקרב,
ואחרי ששמע על המוניטין של הסמוראי
הוא בא להביס אותו.
.
תלמידיו של המורה הזקן ניסו
לשכנע אותו אחרת,
אבל הזקן נענה לאתגר.
.
ביום למחרת נאספו כולם בכיכר העיר.
הסמוראי ניצב במקומו ללא ניע
ואילו הלוחם הצעיר החל לכתר
אותו ולהתגרות בו.
.
הוא זרק לעברו אבנים,
ירק בפניו, צעק עלבונות
ואפילו העליב את אבותיו.
במשך שעות, הוא לחץ ודחק בסמוראי,
אבל הזקן נשאר אדיש
ולא שלף את חרבו.
.
בסופו של יום, תשוש ומושפל,
הלוחם הצעיר אסף את חפציו
ועזב את הכפר.
.
תלמידיו של הזקן,
מיהרו אליו בסוף הקרב ושאלו בפליאה
"איך יכולת לשאת בעלבון הזה?
מדוע לא שלפת את חרבך,
ולו רק כדי להוכיח לנו שאינך פחדן?"
.
הביט בהם הזקן וענה:
"כשאדם בא אליכם עם מתנה
ואתה לא מקבלים אותה.
למי שייכת המתנה?"
.
"למי שניסה לתת אותה",
ענו התלמידים.
.
"ככה זה גם לגבי קנאה, כעס ועלבון" ענה הזקן.
"אם אתם מתעלמים מהם ולא לוקחים אותם ללב,
הם נשארים אצל מי שנושא אותם".
.
ובכן, לפעמים קורה שאנחנו לא מצליחים
לסרב ל"מתנות" שמגיעות לפתח דלתנו
ולכן קורה שקנאה, כעס, עלבון ואפילו זעם
נכנסים לבית הפנימי ומתעקשים להישאר
עד שאנחנו מצליחים לגרש אותם משם.
קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא