מידי בוקר, בדרך לבית ספר,
כאשר אני רואה את פניהם
של ילדים קטנים ותמימים,
מוסתרים היטב מאחורי מסכה,
ליבי נקרע קצת יותר.
.
את הטקסט הבא כתבה Einat Maor
.
התחלתי להנחות היום סדנה לחוסן נפשי
וחשיבה חיובית באחת הרשתות הגדולות של התיכונים בארץ.
פגשתי מעל חמישים ילדים בקבוצות שונות, בנים ובנות
וגם פגשתי מציאות מחרידה, פנים מול פנים.
פגשתי את כל התיאוריות על נזקי המסיכה -
במציאות.
אני עצובה ומזועזעת ממה שראיתי והבנתי היום!!
פגשתי עשרות ילדים שמסרבים בכל תוקף להוריד את המסכה.
למה?
לא כי הם פוחדים להידבק בקורונה או בגלל שהם מאוד ממושמעים.
הם בוחרים ומעדיפים להיות עם מסיכה " כי התרגלנו".
פגשתי עשרות בני נוער שהתרגלו להסתיר את עצמם מהעולם
להסתיר את ההבעה, את הרגשות, את הפגמים, את חוסר השלמות, את האישיות שלהם
את מי שהם.
שנתיים הם רגילים להסתתר.
להסתתר מאחורי המסך השחור בזום
להסתתר מאחורי המסכה.
הכי קל זה לברוח מהעיניים הבוחנות
הכי קל זה שלא יראו אותי.
שלא יזהו , שלא יגידו, שלא יחשבו, שלא יצחקו .
ואנחנו???
שנתיים אנחנו נותנים יד כהורים, מחנכים ומטפלים
להסתרה הזו.
ושנתיים אנחנו מעודדים את הילדים להתכנסות, הסתגרות והסתרה, מבלי ידיעתנו.
מעודדים בטחון עצמי ירוד ודימוי עצמי נמוך
מעודדים הימנעות ובריחה מהתמודדות
מעודדים פחד וחרדה
זה מה שאנחנו עושים.
אנחנו כל כך פוחדים מקורונה
או סתם ממלאים הוראות בשם המגיפה
שאנחנו פשוט עוזרים לדפוק ( סליחה על הביטוי) דור שלם של ילדים ונוער?
מה יקרה כשהם יצטרכו להוריד את המסיכה???
אני קוראת נואשות למורים הורים מנהלים, יועצים ואנשי החינוך ולמשרד החינוך
גם כאמא וגם כמטפלת רגשית, לעשות משהו עם המצב הזה.
לבטל את חובת עטיית המסכות בבתי הספר
ולהחזיר את השפיות למערכות החינוך!!!!
יפעת שאשא ביטון - Yifat Shasha Biton
קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא