יש הבדל גדול בין התאהבות לבין אהבה.
התאהבות היא הניצוץ הראשוני -
הפרפרים בבטן, ההתרגשות, הציפייה להודעה, התחושה שמישהו סוף סוף רואה אותנו באמת.
היא יכולה להיות עוצמתית, מסחררת וממכרת.
אבל היא גם מושפעת מדמיון, מכמיהה ומהסיפור שאנחנו בונות סביב האדם שמולנו.
אהבה, לעומת זאת, מתחילה הרבה פעמים דווקא כשההתאהבות נרגעת.
אהבה היא היכולת לראות אדם כפי שהוא, לא רק כפי שקיווינו שיהיה.
היא נבנית בתוך היומיום, דרך הקשבה, קבלה, אחריות, כנות, אמון ובחירה חוזרת.
התאהבות אומרת:
"אני אוהבת את התחושה שאתה מעורר בי".
אהבה אומרת:
"אני רואה אותך, ואני בוחרת לפגוש אותך באמת".
אבל בתוך המשוואה הזו יש אבן יסוד חשובה במיוחד, והיא אהבה עצמית.
כי כשאנחנו לא אוהבות את עצמנו, אנחנו עלולות לחפש באדם אחר מישהו שימלא את החסר, יאשר את הערך שלנו, יציל אותנו מהבדידות או יגרום לנו להרגיש ראויות.
ואז במקום לאהוב, אנחנו נאחזות.
במקום לבחור, אנחנו מפחדות שיבחרו לעזוב.
במקום להציב גבולות, אנחנו מצמצמות את עצמנו כדי לא לאבד את הקשר.
אהבה עצמית אינה אומרת לחשוב שאנחנו מושלמות.
היא אומרת להישאר לצד עצמנו גם כשאנחנו פגיעות, מבולבלות, עייפות או לא במיטבנו.
היא היכולת לומר:
"גם אני ראויה לאהבה שלי".
לכבוד ט"ו באב, הנה שלושה תרגילים פשוטים לאימון שריר האהבה העצמית:
- כתבי לעצמך מכתב אהבה
כתבי כמה שורות כאילו את פונה לאישה שאת אוהבת מאוד. הזכירי לעצמך מה את מעריכה בך, על מה את גאה בעצמך ומה עברת בדרך. - קיימי הבטחה קטנה לעצמך
בחרי דבר אחד קטן שהבטחת לעצמך ודחית. לצאת להליכה, לנוח חצי שעה, לקבוע תור, לשתות יותר מים או לומר "לא" למשהו שלא מתאים לך. אהבה עצמית נבנית דרך אמון, ואמון נבנה כשאנחנו מקיימות הבטחות לעצמנו. - שאלי את עצמך: "מה אני צריכה עכשיו?"
פעם ביום עצרי לרגע ושאלי את השאלה הזו. לא "מה מצפים ממני?", לא "מה צריך להספיק?", אלא מה אני באמת צריכה עכשיו. הקשבה לעצמך היא אחת הצורות העמוקות ביותר של אהבה.
בסופו של דבר, אהבה בריאה אינה אמורה להציל אותנו מעצמנו.
היא אמורה לפגוש אותנו במקום שבו כבר למדנו להיות בית עבור עצמנו.
ט"ו באב שמח.
שתהיה בנו אהבה שמרגשת את הלב, אבל גם אהבה שמרגיעה אותו.
אהבה לאחר, ואהבה עמוקה, יציבה ונאמנה לעצמנו.