כל השנים שנאתי את הגוף שלי,

כל השנים שנאתי את הגוף שלי,

הוא שהיה חלק ממני - בעצם אני.

כל השנים חשתי מבוכה, בושה ואשמה

על כך שלא עשיתי מספיק כדי לשנות אותו.

הכי קשה היה לי בתקופה בה הייתי רווקה.

כל פעם שהדייט שלי היה מזמין אותי לים

או למקום כלשהו שהגביר את הסיכוי לכך שאצטרך

להוריד מכנסיים, הייתי מיד ממציאה אלף ואחד תירוצים עלובים

כדי לא להיות שם.

אני בטוחה שהפסדתי בדרך לא מעט חוויות בגלל המבוכה הזו.

פחדתי להעלות בדמיוני מה הוא יחשוב כשיראה

את הירכיים השמנות שלי, מלאות גבשושי צלוליט.

את הבעת הגועל על פניו, ואת הדרך שבה הוא

יבחר להתרחק ולא לראות אותי יותר.

הפחד הזה ניהל אותי בכל מקום.

שלא יראו, שלא יחשבו.

אבל כל הזמן הזה -

אני הייתי זאת שראיתי, שחשבתי, שנגעלתי.

אני הייתי זאת שעיקמתי את הפרצוף במראה אחרי מקלחת

או חטפתי התקף עצבים בתא ההלבשה בחנות בגדים.

אני הייתי זאת שלא אהבתי את עצמי ולא הייתי שם בשבילי.

הכעס והשנאה הזו, לא אפשרו לי לבחור בדרך

בריאה ושפויה יותר עבורי ועבור הגוף שלי,

כי זה דרש ממני להתייחס לעצמי בכבוד.

אז הענשתי את עצמי בממתקים וג'אנק

ורק החמרתי את המצב.

אני זוכרת את הפעם ההיא שהייתי צעירונת ונסעתי לסיני עם חברות,

רק שם, הרחק הרחק מהבית הרשתי לעצמי להסתובב עם בגד ים.

ממש לחשוף את הירכיים ואת הבטן שלי.

והיה שם גבר בדואי מבעלי מהמקום, גבר נאה.

שמתי לב שהוא עוקב אחרי במבטו

זה הביך אותי נורא. רציתי לקבור את עצמי באדמה.

ואז, באחד הימים, כאשר התיישבנו לארוחה סביב

שולחנות האוכל הוא זרק לי ככה מהצד -

"הגוף שלך....הכי יפה שראיתי בחיים".

הייתי המומה באותו הרגע.

לא ידעתי אם לחשוב שהוא צוחק עלי

או שהוא פשוט עיוור.

המילים שלו הדהדו לי בראש עוד ימים רבים, שנים רבות.

כל הזמן ניסיתי להבין למה הוא התכוון...?

רק כשגדלתי והפכתי למטפלת ואמא,

אחרי שגופי הוציא לאור את היצור הכי מתוק ויפה

שראיתי בחיים (התינוק שלי)...

הייתי מוכנה להסתכל על הגוף שלי בעיניים אחרות.

הייתי מוכנה לפתוח איתו דיאלוג חדש.

עמדתי מול מראה והבטתי על הירכיים והבטן

וכל המכלול הכל כך מוכר הזה בעיניים מתבוננות,

פשוט מתבוננות. בלי שיפוט, בלי כעס. פשוט מתבוננת.

באותו הרגע החלטתי שלא משנה איך הגוף שלי נראה,

גדול יותר או קטן יותר, רחב יותר או צר יותר, רזה יותר או שמן יותר,

מגיע לו ומגיע לי שאחליט לאהוב אותו, אותי.

וביום שהחלטתי לאהוב את עצמי,

יכולתי לבחור בקלות להזין את הגוף שלי במזון בריא יותר,

לבחור להתאמן לא מתוך תסכול אלה מתוך רצון להבריא ולעזור לו,

לבחור להפסיק להתעלל בעצמי, תזונתית, מחשבתית, רגשית.

ביום שהחלטתי לאהוב את הגוף שלי, התחלנו מערכת יחסים חדשה.

לא ישר נהיינו חברים הכי טובים.

אבל הפסקנו להיות אויבים.

התחלנו להכיר אחד את השני מחדש, להתחשב,

לכבד, לסלוח, לספק צרכים חיוניים.

ביום שהחלטתי לאהוב את הגוף שלי,

המעטתי להישקל והתחלתי פשוט להרגיש את הגוף,

להסתכל עליו במראה ולראות אותו.

הרי מי מכיר את הגוף שלך יותר טוב ממך?

אז למה את נעמדת על המכשיר המטומטם הזה (משקל)

ומצפה ממנו שיגאל אותך מייסוריך?

זה ממש לא משנה מה המספר שמופיע שם.

מה שמשנה באמת זה החוזק שלך, החיוניות שלך,

החיטוב של השרירים, הנפח של הבטן וההיקף של המתניים.

ואת זה, אף משקל לא יכול למדוד בשבילך.

כשהתחלתי לאהוב את הגוף שלי,

הפסקתי להרעיל אותו בטונות של סוכר וג'אנק,

כי אין יותר ייצר "השמדה עצמית".

וגם אם אני בוחרת לטעום כפית אחת מהעוגה,

אני יודעת ויכולה לעצור אחרי כפית אחת ואין לי צורך ליותר.

ומה איתך?

מה יקרה ביום שתחליטי לאהוב את הגוף שלך?

מה יעזור לך להגיע לשם?

אחת ההקלטות שהכנסתי ממש לאחרונה

לתכנית הדגל שלי להרזיה בריאה - מכוונת בדיוק לזה.

לעשות שלום עם גופך, לבקש ממנו סליחה

ולחיות איתו בשותפות הוגנת, מתוך חמלה.

ביום שתחליטי לאהוב את הגוף שלך,

יהיה לך כל כך קל לאכול בריא, כמו שזה נכון לגוף שלך.

אני מחכה לך בפנים, בתכנית ההרזיה הבריאה שלי שבה

אנחנו אוכלות בריא, נגמלות מרעלים וג'אנק,

צוחקות ונהנות ביחד ולומדות לאהוב, את הגוף ואת עצמנו.

רוצה להצטרף אלינו?

קישור לפרטים מלאים והצטרפות מהירה ממתין לך בתגובה ראשונה 🙏

.

.

לחיי האהבה והבריאות ❤️

יולי ביילין ND ,LMD

.

.

נ.ב. כדאי ואף מומלץ לשתף והלעביר הלאה, מי יודע לאיזו אישה יקרה זה יגיע ויעזור.

אולי זה אפילו יציל לה את החיים...

.

.

.

.

.

.

קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא