ביום יום, אנחנו נמנעים

ביום יום, אנחנו נמנעים

מלגעת בפצעים כואבים,

כי יש חיים לחיות,

להמשיך לתפקד מול ילדים,

להמשיך להגיע לעבודה ולפגישות,

להמשיך להחזיק את הבית

ואת עצמנו.

.

ביום יום, אנחנו

רגילים להדחיק ולהסתיר

כדי להמשיך לתפקד

ולא להתפרק.

.

יום הזיכון מסמל בעיניי סוג של

ביקור אצל רופא או פסיכולוג

שמזהה את הפצע

ולוחץ ישר בלב מוקד הכאב

כדי לנקז את המוגלה

ולאפשר לחלל המודלק שנוצר

מסביב, להתחיל להתרפא.

.

בעיני, זוהי אחת המטרות של יום הזיכרון -

לאפשר לנו לגעת בפצע החשוף,

גם אם הוא בוער מכאב.

כי רק כשאנחנו מפסיקים להדחיק,

רק כשנותנים לכאב לצאת

ולו לרגע קצר, הוא מוצא

את דרכו החוצה.

.

הוא יכול לצאת בדמעה שקטה,

ביללה חרישית, או בהתפרקות

של ממש שאין לה מילים.

וזה בסדר, זה יותר מבסדר.

.

ובמיוחד בשנים האחרונות -

יום הזיכרון הפסיק להיות פרק

בשיעור היסטוריה על מלחמות בהן

נלחמו סבים או דודים רחוקים.

הכאב הפך לחלק ממחזור הדם שלנו.

מדובר בפנים הצעירות והיפות שהכרנו

באופן אישי: הבנים, הבעלים, האחים

וגם האחיות, האבות והגיבורות שלנו.

.

הפצע הזה חי, עדיין פתוח לרווחה

ונדמה שאין אישה (או אמא) בישראל

שלא סוחבת איתה שק של דמעות

שלא תמיד יש להן זמן לרדת.

.

וביום הזה חשוב שתדעי

שרואים גם אותך -

איך את מחזיקה הכול יחד,

בשביל הילדים,

בשביל המשפחה,

בשביל להמשיך.

.

והיום, אישה ואמא יקרה,

מותר לך להניח את השריון,

מותר לא להיות חזקה,

מותר לתת לגוש הזה

בגרון להשתחרר בכל צורה

שעולה מתוכו.

.

דמעות הן הדרך טבעית ומבורכת

שבה הגוף מנקה את מה

שהנשמה כבר לא יכולה להכיל.

וכשאנחנו בוכים ביחד, כאומה,

אנחנו הופכים ללב אחד גדול,

שבור ופצוע אבל עדיין פועם.

הפעימה הזו היא העדות

הכי חזקה לכך שאנחנו חיים

ושאנחנו בוחרים בחיים,

למרות הכל.

.

ועל כך נאמר שאנחנו

אומה של יהלומים 💎💎💎

נשברנו, נשרטנו, עברנו דרך האש,

אבל הניצוץ שלנו לעולם לא ייכבה.

.

מחבקת כל אחת ואחת מכן היום,

בשקט, בדמעה, ובתפילה

לימים של שלום ושלווה שיבואו

כי הם בטח יבואו.

.

נזכור ונוכיר את כולם 🕯️

~ יולי ביילין ~

קרא גם: בריאות הנפש לנשים - המדריך המלא