אחד הדברים שהכי כאבו לי אחרי שנעצרתי ביפן,

אחד הדברים שהכי כאבו לי אחרי שנעצרתי ביפן,

היתה המחשבה או יותר נכון הציפיה -

שהבוס שלי ששיקר לי ובגלל זה נעצרתי,

היה אמור לבוא ולהציל אותי.

והוא לא בא.

.

עברו ימים,

עברו שבועות,

עברו חודשים,

הוא לא בא.

.

לא רק שהבן אדם לא בא להציל אותי,

הוא לא בא לבקר אותי או לשאול לשלומי.

הוא לא טרח להרים טלפון להורים שלי

וליידע אותם שהבת שלהם עצורה,

הוא אפילו לא הרים אצבע כדי להעביר

על שמי במעצר כמה גרושים לסיגריות.

.

כמה כאב, כעס, זעם ואכזבה הרגשתי כל פעם

ששנוררתי סיגריה מאחד הסוהרים בזמן "הפסקת עישון"

במחשבה שהנבל והשקרן הזה, שלא בא להציל אותי

יושב ונהנה עכשיו מהחופש שלו שדאגתי לארגן לו.

.

הכעס והאכזבה הזו אכלו לי את הלב והנשמה.

זה הכביד עלי, זה חנק אותי,

זה העיר בי התקפי חרדה.

זה ריסק את האמון שלי בבני אדם.

.

"למה? "למה הוא עשה לי את זה?"

השאלה הזו לא הפסיקה לקדוח בראשי.

זמן קצר לפני סוף המעצר,

הגעתי למקום נמוך מאוד עם עצמי.

ואז הבנתי שאני חייבת לשנות את המחשבות שלי

ואת הדרך שבה אני רואה את כל הסיפור

אחרת זה לא ייגמר בטוב, בשבילי.

.

שאלתי את עצמי מה הדבר שהכי מכאיב לי כרגע?

מייד ידעתי שזו - האכזבה.

כי כבר התמודדתי עם כל השאר.

כבר התמודדתי עם התנאים,

עם האוכל, עם חוסר החברה,

עם הפחד, אפילו עם אי הוודאות.

אבל עדיין לא התמודדתי עם האכזבה הקשה.

.

ואז היה את הרגע הזה שבו החלטתי שאני

חייבת לשחרר את שמעון מעל כתפיי.

הבנתי שאני נושאת אותו על גבי כמו סלע,

והוא, הוא זה שמוריד אותי לקרשים.

.

היה את הרגע הזה שבו אמרתי לעצמי בקול רם –

הוא לא חייב לי כלום,

הוא אף פעם לא היה חייב לי כלום

ואין לו שום חוב כלפי, ever.

.

אחר כך אמרתי את זה על כל שאר האנשים בחיים שלי.

אמרתי את זה על כל האנשים שאי פעם

חוויתי מולם או מהם פגיעה כלשהי בחיים,

אמרתי את זה על ההורים שלי,

אפילו אמרתי את זה על אלוהים.

.

אבל אז אלוהים ענה לי.

הוא אמר לי שדווקא הוא מחויב כלפי

במלואו, מאז ומתמיד.

אבל כל שאר האנשים,

באמת שלא חייבים לי דבר –

נ א ד ה.

.

חזרתי על המילים האלה שוב ושוב

כדי שישקעו בתודעה שלי.

וכל פעם הרגשתי איך יורדים מהכתפיים שלי

עוד ועוד קילוגרמים של כובד בלתי נסבל.

.

הציפיות.

אחד הדברים הכבדים והקשים

שאנחנו מניחים על הכתפיים שלנו.

.

ציפיות מהאנשים הקרובים אלינו,

ציפיות מאנשים מזדמנים,

ציפיות מחברים,

ציפיות מהבוס,

ציפיות מההורים, מבני הזוג, מהילדים.

ציפיות מעצמנו.

.

כל כך הרבה כובד,

מיותר.

.

במהלך השנים בקליניקה שלי

פגשתי שוב ושוב אנשים שסבלו מכאב לב נורא,

חרדות, דיכאונות ומה לא.

כי היה מישהו בחיים שלהם שלא ענה על הציפיות שלהם.

והאכזבה אכלה את הנשמה שלהם.

.

אם אתה מניח אחריות על מישהו אחר,

הוא לא יעמוד בה.

האחריות היא תמיד שלך.

'אחריות רדיקלית' אני קוראת לזה.

.

ולכן, הכאב הזה שאת מרגישה,

זה לא קרה בגללו,

גם לא בגללה.

זה קרה כי ציפית שהוא יעשה משהו בנדון,

ולמעשה, זה לא היה תפקידו,

זה היה תפקידך.

זה תמיד יהיה תפקידך.

וכעת, תפקידך לגרום לזה להחלים.

תפקידך לרפא את עצמך,

את החיים שלך,

את הלב שלך,

את נשמתך.

.

והשאלה היא - האם תבחרי כעת בעצמך?

האם תחליטי לשים את עצמך במרכז?

השבוע אנחנו יוצאות לדרך עם מחזור חדש של תוכנית אימון

טרנספורמטיבית שלי שנקראת *אישה מלכה*

ונותר מקום אחד אחרון בקבוצה.

סקרן אותך?

תכתבי לי בפרטי ונבדוק את התאמתך לתוכנית.

~ יולי ביילין ~

קרא גם: ניהול רגשות - המדריך המלא